שלום כמלחמהחתיכת אתגר לקחו על עצמם בתיאטרון הלאומי הבימה לציון יום השנה ה-20 לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. והרי המציאות עולה על דמיון, חזקה מכל דרמה תיאטראלית - מועצמת ככל שתהיה. והרי מה כבר יש לחדש? איך לגעת באזרחי מדינה ששני העשורים האחרונים שחלפו מאז, רק הפכו את אוזניהם אטומות לזעקות הסירנה. חוסר האמון חלחל מן ההנהגות אל הרחובות, והנה כיום כל עובר אורח מזדמן הוא קודם כל טרוריסט עד שיוכח אחרת, וככזה הוא נסרק באלף עיניים מבוהלות שכבר לא מאמינות למה שהן רואות. מחנה השלום הפך ל"סמול", ואת מי שכבר מעז לומר את המילה המשוקצת "שלום" מאשפזים על הציר שבין ההזוי לבוגד.
רבין לא היה לא זה ולא זה. הכי רחוק משם. הוא היה לוחם. תחילה בשדה הקרב של המוות, ואחר כך של החיים, וההישג הגדול ביותר של ההצגה הזאת מאת מאיה ערד ובבימויו של שי פיטובסקי, הוא שהם מציגים את עשיית השלום באותם הכלים של ניהול המלחמה. והשלום הוא ממש לא משימה ל"יפי-נפש".
הם צוללים אל תוך עצבי הברזל של רבין, שנדרש לקבל החלטות לא פופולריות ולדבוק בהן למען המטרה העליונה. חודרים אל נפשו של מנהיג שנוהג כמנהיג, ולא כמריונטה של סקרי דעת קהל. הם לא מנסים לייצר דרמה, כי זו גם ככה שם, מבעבעת, וממילא הקהל שבאולם נמצא על תקן דמות המספר שכבר יודע הכול. ההיפך, ערד ופיטובסקי עוסקים כל העת ברציונליציה של הדברים. זו שתדע לנטרל לא רק מחבל עם סכין, אלא גם את האירוע הנקודתי שמרתיח את הדם וזועק נקם, ותביט אל האופק. אל דפי ההיסטוריה. 20 שנה מאז, ובכלל.
שאלה של מיקום
האירוע שבאמצעותו ערד פותחת צוהר אל לוחם השלום רבין הוא התמודדותו עם חטיפת לוחם גולני נחשון וקסמן ז"ל, בדיוק שנה לפני שנרצח בכיכר (לפי התאריך העברי). אירוע שבחינת ההשתלשלות שלו, שוב מדגישה עד כמה שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, שבוים בידי הקיצונים שלהם. שבויי מלחמה.
וקסמן נחטף על-ידי חמאס, שהונה את השב"כ להאמין שהוא מוחזק בעזה, שהייתה אז בשליטת ערפאת, בעוד שוקסמן הוחזק בכלל בביר נבאלה שבגדה ותחת שליטת צה"ל. רבין מצדו, הטיל את האחריות לשחרור וקסמן על ערפאת, והפך את האירוע למקרה בוחן לתהליך השלום כולו, תוך שהוא מסרב לדרישה לשחרר את השיח יאסין על מנת שלא לחזק את חמאס. ההמשך ידוע, מיקומו של וקסמן התגלה, הפעולה לשחרורו כשלה, והשיח יאסין? הוא שוחרר, אבל רק כמה שנים מאוחר יותר ועל-ידי ראש הממשלה אחר, נתניהו. אותו נתניהו שלימים גם ישחרר את חוטפי וקסמן, כחלק מעסקת גלעד שליט, כי מעגל הדמים כשמו כן הוא - מעגל.
זהו לא מחזה שחף מביקורת פוליטית - ואין פוליטי מרצח פוליטי - אבל זה יהיה מאוד שטחי למסגר אותו ככזה. ערד אינה נוקטת לשון של מטיפה, אלא כזאת שנצמדת לעובדות, ואלה חזקות מספיק. פיטובסקי מצדו מביים בענייניות, לרבות בשימוש בהוריו של וקסמן, יהודה ואסתר, שמוגשים ברגישות על-ידי רותי לנדאו ואהרון אלמוג. את הטאץ' המיסטי שלא אחת מאפיין את הבימוי שלו, פיטובסקי מגיש באמצעות מקהלה נוגה של 3 נשים (נעמה ארמון, ריקי בליך ורזיה ישראלי), שמייצגות את האימהות השכולות של העבר ושל העתיד, ואשר מנהלות שיח בלתי פוסק עם רבין.
זה המקום גם לציין את הביצוע המאוד מרשים של דב רייזר כרבין. הוא מאופק, סמכותי, וחשוב מכל - מאוד לא חקייני, באופן שעלול היה לקחת את הפוקוס מהמהות אל הצורה. אשליה של מציאות אין כאן, וטוב שכך, כי לזה לא היה סיכוי מלכתחילה. מה שיש כאן הוא רצון עז לבחון את המציאות, להביט בה בעיניים ביקורתיות, 20 שנה אחרי, ואולי-אולי גם לעורר חשבון-נפש. עדיף מאוחר מאף פעם.
"10 דקות מהבית" מאת מאיה ערד, בימוי: שי פיטובסקי, הבימה
* ציון: 9
