תל אביב / צילום: תמר מצפי
לאחרונה חגג העולם את "יום העיר", יוזמה של האו"מ שנועדה לקדם את חוסנן של הערים ותפקידן המכריע בקידום החברה והכלכלה העולמית. על פי נתוני האו"ם, לראשונה בהיסטוריה למעלה מ-50% מאוכלוסיית העולם חייה בערים וההערכה היא כי עד שנת 2050 כ-70% מאוכלוסיית העולם תתגורר בערים. מכאן, שהעתיד טמון בערים כמסגרת הקיום שבה נתפתח ונשגשג.
בישראל, ואין זה מקרה, "יום העיר" עבר בשקט מופתי. כך, בעוד שבעולם מבינים שהדרך היחידה לייצר חברה בריאה, משגשגת וצודקת היא באמצעות חיזוקן של ערים קיימות והפיכתן ל"עירוניות", בישראל המגמה היא אחרת - למרות ש-75% מהאוכלוסיה בישראל מתגוררת בערים, ערים בישראל לא מהוות ערך ועירוניות היא מושג ששמור למתי מעט.
הגישה של ישראל כלפי העיר ועירוניות חייבת להשתנות, ולא - נפסיד הזדמנות היסטורית בצלה של תנופת הבניה המסיבית. יש לציין שהגישה המוטעית אינה נחלתם הבלעדית של משרדי ממשלה, מתכננים ויזמים, אלא נוגעת גם לציבור הרחב. אינדיקציה לכך היא העבודה שאמנם מרביתנו גרים בערים קיימות ומגמה זו צפויה לגבור בשנים הבאות, אך מעטים מאתנו נהנים מערים עירוניות ורבים מאתנו חולמים בכלל על מגורים במרחב כפרי.
עירוניות היא תפיסה רחבה ומגוונת הרואה את העיר מעבר למרחב פיזי, אלא כדרך חיים המבקשת להטמיע עקרונות קיימות וחוסן בתהליכי הפיתוח והפיתוח הקהילתי, העיצוב, התכנון והניהול של ערים ומטרופולינים, במטרה לשפר את איכות החיים של תושבים ושל קהילות. עירוניות טובה מאפשרת דיור בר-השגה, נגישות לשירותים חברתיים ולשוויון הזדמנויות בחינוך, בבריאות ובתעסוקה, חיי חברה תוססים לכל הגילאים וביטוי לחדשנות וליצירתיות.
עד כמה אנחנו רחוקים מהתפיסה של עירוניות, יעידו שורה של החלטות מהעת האחרונה. כך לדוגמה, מרבית שכונות המגורים החדשות נבנות כערי לינה בצפיפות נמוכה וללא עירוב שימושים. התוצאה היא ערים קיימות שבהן גוססות השכונות הישנות וקיימת תלות הולכת וגוברת של התושבים ברכבם הפרטי. בנוסף, ממשיכה המדינה לבנות ישובים כפריים ועירוניים עם בניה פרטית בקנה מידה נרחב. הנה, רק לאחרונה נחשפה התוכנית להרחבת העיר אופקים בהקמתן של 8,000 יחידות דיור על שטח של 13 אלף דונם. טעות תכנונית זו אינה אשמה בלעדית של קבינט הדיור והמתכננים. זאת, משום שההצדקה לכך היא ברצון למשוך אוכלוסיה חזקה המחפשת אחר הבניה הפרטית המצטיירת כאיכותית ויוקרתית מבניה רוויה בעיר.
הקונספציה השגויה על חשיבות העיר הרווחת בישראל נשענת על האתוס ההתיישבותי שראה בקיבוצים ובישובים החקלאיים את ההגשמה של האדם העברי, בעוד שהחיים בעיר הצטיירו כברירת מחדל של אנשים זעיר בורגנים נטולי אידיאולוגיה. מכאן, שכדי להוביל לשינוי ממשי בישראל יש לשנות בראש ובראשונה את האתוס המכונן - ההגשמה היא באמצעות פריחת הערים, לא כערי לינה מבוישות אלא כערים משגשגות המאפשרות תעסוקה, מגורים, מסחר ובילויים. שינוי האתוס והפיכתו לאתוס מעודד עירוניות כדרך להגשמה אישית, קהילתית ולאומית, יוביל מקבלי החלטות להסב השקעות לחיזוק ערים קיימות על חשבון בניה של שכונות כפריות ומתחמי לינה, לתמחור ריאלי של הקרקע ולהגדלת הביקושים במתחמים עירוניים אטרקטיביים. עבור הציבור הרחב, שינוי האתוס יוביל להבנה שאם בכוונתנו לייצר חברה צודקת יותר, ערכית ומתקדמת המספקת הזדמנויות לנו וילדינו, הפתרון היחיד הוא בעירוניות בריאה ומשגשגת, לנו ולדורות הבאים.
אופיר פז-פינס הוא ראש המכון לחקר השלטון המקומי באוניברסיטת תל אביב ומיוזמי ועידת עכו לעירוניות שתערך בתאריכים 17-19 בנובמבר