בפברואר 1938 התפרסמה ידיעה קצרה ולא חתומה באחד מעמודיו האחרונים של העיתון "דבר". תחת הכותרת הדרמטית "התנושלנה 200 פועלות מעבודתן?", דיווח הכתב האלמוני לקוראיו על התפתחות מרעישה בתעשיית הסיגריות הארץ-ישראלית: "בעל בית החרושת 'הדר', מ. שפלן, התחיל - שלא בידיעת ההסתדרות ועל אף אזהרותיה - לייצר במכונות אבטומטיות (כך במקור, ש' ס') את הקופסאות לסיגריות, שעד עתה נעשו בידיים".
כתוצאה מהמהלך החד-צדדי, הזהירה הידיעה, מצויות כעת כ-200 פועלות במחלקות ה"קרטונאז'" - שעיקר עבודתן נעשתה בעבור החברות "מספרו" ו"דובק" - בסכנת "נישול מעבודה וכריתת לחם מפיהן". כדי לטכס עצה לפתרון המשבר, החליטה ההסתדרות לקרוא ל"אסיפה יוצאת מן הכלל של כל עובדי הקרטונאז' שתתקיים ביום ג' בשעה 5:30 בבית ברנר באולם האסיפות בקומה ג'".
מעבר לערך הנוסטלגי בידיעה, הדיווח ב"דבר" מספק הצצה לנסיקתה ההדרגתית של אחת החברות הישראליות הוותיקות בארץ. חברת דובק, שהמנכ"ל המפורסם שלה, זרח גהל, הלך לעולמו בשבוע שעבר בלונדון לאחר מחלה, הייתה בעת פרסום הידיעה רק בת 3. זרח, בן 70 במותו, עדיין לא נולד, אולם אביו מרטין כבר החל להניח את היסודות לחברה, שתהפוך עם השנים למונופול הטבק היחידי בישראל, ולכזאת שמוצריה שיקפו במשך שנים את הצייטגייסט הישראלי, לטוב ולרע.
עיצוב החפיסה הפשוט של "טיים" - הסיגריה הכל-ישראלית שזכתה לפופולריות אדירה במשך שנים; הסירחון המתקתק של עשן ה"נובלס", שמזוהה עם התנועה הקיבוצית ועם הנח"ל, והטעם הבעייתי (בלשון במעטה) של "מונטנה", שנראה לעתים שהפכה לסמל לועג לדמותן של נשים בגיל העמידה, הפכו עם השנים לנדבך משמעותי בתרבות הישראלית, ולא רק בכלכלתה או בבריאותם של תושביה.
סיפורה של דובק - כמו גם של חברות אחרות שפעלו פה במשך שנים - אינו רק סיפור עסקי מרתק ורווי יצרים ושערוריות, אלא גם כזה שמספק בחינה מעניינת של היבטים תרבותיים בישראל המתבגרת: מההתגייסות המוחלטת לטובת ערכיו של המפעל הציוני, דרך ההכרה בכך שהלכי-הרוח בציבור הולכים ומשתנים, והניסיונות הכושלים לקלוע לטעמו, ועד הכניעה הבלתי נמנעת בפני כוחות זרים רבי-עוצמה, ששבו את לבו ואת כיסו של הקהל המקומי.
