מותג כלי הבית הוותיק והאיכותי סולתם רדד בקריסה: בבקשה דחופה שהגישה החברה בעלת המותג אתמול (א') לבית המשפט המחוזי בלוד, היא מבקשת צו להקפאת הליכים לצורך הגעה להסדר עם נושיה, עקב חובות-עתק שנאמדים ב-60 מיליון שקל, ושאותם אינה יכולה לפרוע.
עוד מתבקש צו להקפאת הליכים נגד בעלת השליטה בחברה והערבים לחובות החברה - עמירה ליברמן ובני משפחתה, דוד ליברמן, דבי דורון ועמוס דורון - וכן מינוי עו"ד עמית פינס כנאמן להבראת ההליכים.
"בשנה האחרונה נקלעה החברה לקשיי נזילות, אשר נכון למועד הגשת בקשה זו אינם מאפשרים לה פירעון שוטף וסדיר של התחייבויותיה כלפי נושיה, בעיקר כלפי הבנקים הממנים", נכתב בבקשת החברה. "קשיי הנזילות אליהם נקלעה החברה נובעים בעיקר מקיטון במכירותיה, אשר נגרם כתוצאה ממספר גורמים שמשקלם המצטבר הביא לקיטון לא צפוי בהכנסותיה, והם: כשל ניהולי הנובע מניתוח לקוי של ענף המכירות וכניסתם של מתחרים חדשים לשוק; ומבצע 'צוק איתן', אשר פגע באורח קשה במכירות החברה לקראת ראש השנה, מכירות המהוות נתח גדול מכלל מכירות החברה".
בד-בבד, ועקב כך, נטען בבקשה להקפאת הליכים, נאלצה החברה להגדיל את התחייבויותיה לבנקים המממנים, כל זאת לצד הדרדרות שחלה במצב המשק, ועקב כך קשיים בגביית כספים מלקוחות ואי-עמידה שלהם במדיניות האשראי הנהוגה עמם.
חברת סולתם רדד הוקמה בשנת 2001, לאחר מיזוג בין המותג הוותיק סולתם - שנוסד בשנת 1950 על-ידי סולל בונה, חברת תמפלה הפינית ושלמה זבלודוביץ' - והמפעל הוותיק רדד, שהיה בבעלות משפחת ליברמן ונולד אף הוא עם קום המדינה.
החברה עוסקת בייצור, יבוא ושיווק של מגוון מוצרים בתחום הבישול, האירוח ומוצרי הנוי לבית, והקימה מערך שיווק ומכירות ענף, הכולל 17 חנויות ברחבי הארץ תחת המותג וכן מכירת מוצרים בחנויות נבחרות ברחבי הארץ. החברה אף מייבאת מוצרים מאוסטרליה, יפן, טורקיה וסין, צברה מוניטין רבים, ומוצריה ידועים ומוכרים כבעלי איכות גבוהה.
מהבקשה להקפאת הליכים עולה כי החברה נקלעה לחובות-עתק לנושיה, שכאמור מסתכמים בכ-60 מיליון שקל, כאשר עיקר חובותיה לבנקים - בהם כ-23.3 מיליון לבנק דיסקונט, כ-3.2 מיליון לבנק מזרחי-טפחות, כ-6.6 מיליון לבנק הפועלים, כ-3.6 מיליון לבנק מרכנתיל דיסקונט וכ-3 מיליון שקל לבנק פועלי אגודת ישראל. בין החובות הנוספים של החברה: כ-530 אלף שקל לעובדים וכ-335 אלף שקל לרשויות המס ולמוסדות.
ואולם, במסגרת הבקשה מציגה החברה הסדר להבראת החברה ותשלום לנושיה, אשר להערכתה ימקסם את החזר החובות לכלל הנושים. על-פי הבקשה, קיימת הצעת רכישה "ראשונית אך מעשית", של חברת "מאיו א.י השקעות" להשקעה בחברה או רכישת פעילותה כעסק חי, תוך תשלום תמורה מוערכת של כ-16 מיליון שקל.
"הצעה זו, או מסוגה, יאפשרו גם שמירה על ביטחונם התעסוקתי של העובדים והמשך העסקתם. סכום התמורה, ביחד עם תרומת בעלים ומימוש נכסי החברה, יניבו לנושים ערך שעולה לאין-ערוך ממה שצפוי להתקבל בפירוק ופשיטת-רגל", נכתב בבקשה.
לטענת החברה, המציעה, משפחת מאיו, הייתה בעליה של חברה מובילה בענף - רשת נעמן פורצלן - והינה בעלת ותק וניסיון בענף כלי הבית והמטבח של יותר מ-65 שנה, כך שהינה בעלת יכולת ניהולית ופיננסית כאחד, מכירה בחוזקותיה של הרשת ותוכל להבריאה.
עוד צוין בבקשה כי החברה המתעניינת ברכישה נתנה הסכמתה העקרונית למימון סולתם רדד בתקופת הקפאת ההליכים (בהיקף של 2 מיליון שקל), דבר שיאפשר לנאמן לשלם שכר עבודה ולמצות את האפשרויות למציאת משקיע לחברה.
"החברה אינה יכולה עוד לפרוע את התחייבויותיה, וקיים חשש כי נושיה האוחזים בשקים שלה יפעלו לגבייתם, תוך עשיית דין לעצמם, ובכך יסכלו כל אפשרות להגיע להסדר פירעון חובות שוויוני עם נושי החברה ולהביאה להבראתה", נכתב בבקשה.
תגובות הצרכנים לקריסת החברה לא מאחרות להגיע, וכבר עולות השאלות האם ניתן להשיג את מוצרי החברה היוקרתיים במחירים נמוכים בעקבות מצב החברה, והאם כדאי לרוץ לחנויות הרשת.
לדברי מומחה חדלות הפירעון עו"ד עופר שפירא, כדאי לרוץ לממש את שוברי הרשת, לכל הפחות. "ככלל תווי קנייה שנמכרים על-ידי רשתות השיווק יוצרים חוב לא מובטח של החברה כלפי מחזיקי התווים. מכאן שמרגע שהחברה תיכנס להליך הקפאת הליכים, לא יהיה ניתן לממש את תווי הקנייה. לפי החוק בישראל, במקרה של פירוק, כינוס או הקפאת הליכים, מי שמחזיק בתווים יוכל ליהנות מהם באותו יחס שבו יקבלו נושים לא מובטחים אחרים את החוב שלהם. כלומר, אם הנושים הלא מובטחים לא יקבלו כלום - אז גם תווי הקנייה יהפכו להיות חסרי ערך עבור הלקוחות.
"לכן, בשלב זה המלצתי לאלה המחזיקים בתווים מעין אלה לממשם בהקדם. בקריסת קלאבמרקט התעוררה בעיה דומה לכל מי שהחזיק אז בתווי הקנייה של הקלאבמרקט. הפתרון שנמצא בשעתו במסגרת הסדר מיוחד היה שהתווים כובדו, ואולם רק בהיקף של עד 20% מכל קנייה. בדרך זו נפתרה הבעיה בעבור מחזיקי התווים, ביחד עם יצירת תמריץ ללקוחות להגיע לרשת הקורסת ולהגביר את המכירות שלה".
"שרדנו בזכות ניהול נכון וראיית הנולד"
דוד ליברמן (72) הוא הבעלים של סולתם רדד, לאחר שרכש את פעילות הסירים של סולתם מאנשי העסקים רוני נפתלי ומיקו גילת. עם רכישת סולתם, ליברמן מיזג את פעילות החברה עם זו של רדד, וסולתם נהפכה ל"סולתם רדד".
בריאיון ל"גלובס" בחודש אפריל השנה התייחס ליברמן לתקופות משבר שחוותה סולתם במשך שנים ארוכות מאז שנוסדה ב-1946 - ונהפכה לאחד המותגים המוכרים בכל מטבח. בשיחה עם כתבת "גלובס" ספיר פרץ-זילברמן, הסכים ליברמן עם האגדה ולפיה איכותם הגבוהה של הסירים של סולתם בעוכרי החברה - כי אינם מתבלים, ולפיכך גם חלה ירידה במכירותיהם.
"עד היום זה במידה מסוימת בעוכרינו", אמר ליברמן. "לפני כשנה וחצי נכנסה למשרדינו במושב ברקת אישה שרצתה לחדש 8 סירים. כשראיתי אותם חשבתי שמדובר בסירים בני 5 שנים, אבל היא אמרה לי: 'אדוני, על מה אתה מדבר? הסירים האלה אצלי כבר 30 שנה'. כן, עד היום יש לנו בעיה עם זה".
במענה לשאלה כיצד העסק שרד במשך שנים ארוכות, אמר ליברמן: "בזכות ניהול נכון וראיית הנולד. כשראינו שהתחרות בעולם הולכת וגוברת, והייצור בארץ נעשה לא כדאי עד בלתי אפשרי בשל עלויות הייצור הגבוהות, החלטנו לסגור את פעילות הייצור כאן ולהתמקד ביבוא ובשיווק, לרבות פתיחת חנויות קמעונאיות בפריסה ארצית. העסק שרד גם הודות לכך ששמנו את כל יהבנו על מיתוג במסגרתו רכשנו את המותג סולתם - ואיחדנו אותו עם מותג הבית רדד".
ליברמן סיפר גם על טראומה אחרת, מלפני 25 שנה בקירוב, לאחר שרכש את "תעשיות סכו"ם ישראליות" ומיזג אותה עם הפעילות של רדד: "העתקנו את כל הפעילות הממוזגת לדימונה. המפעל עבד יפה וייצא 40% מהסחורה לארה"ב, אנגליה ודרום אפריקה. הכול עבד, עד שבתחילת שנות ה-90 השמיים נפתחו ליבוא סיני שנתן לנו מכה קשה. לא החזקנו מעמד, נאלצנו לסגור את המפעל ולשלוח הביתה 140 עובדים. סגירת המפעל הייתה משבר גדול מאוד. חוויה איומה, מטלטלת ולא פשוטה, לא כלכלית ולא אנושית. סיר לחץ במלוא מובן המילה. אבל לא הייתה לנו ברירה, זה היה צעד הכרחי ובלתי נמנע".
בריאיון ל"גלובס" הוסיף ליברמן ואמר: "כשאני שומע היום על מפעלים שנסגרים - לבי יוצא אליהם, גם אם הסיבה מוצדקת והכרחית. היום אנחנו מפתחים בארץ ואת הסירים מייצרים בטורקיה".
את ההחלטה שהתקבלה בחברה לייבא סירים במקום לייצר אותם בארץ, ליברמן הגדיר כ"גמישות בקבלת החלטות. לא דחינו את הקץ, ופנינו לכיוון הזה בהקדם - על כל הכאב שבדבר".