מרק קנופלר /צילום: ערוץ 8
בשבוע הבא יעלה ערוץ 8 רצועה לילית של 6 סרטי תעודה מוזיקליים בהקרנות בכורה טלוויזיוניות. 3 מהם מומלצים במיוחד. למרות שגיבוריהם שונים בתכלית זה מזה, הסרטים טווים נושאים משותפים, שמעמיקים את ההיכרות עם אגדות הפופ:
ביורק, מהדמויות היותר ייחודיות במוזיקה הפופולרית של העשורים האחרונים, צמחה כילדה-זמרת בשתי להקות. מרק קנופלר הוא אינדיבידואליסט, שאת עיקר תהילתו והונו בנה דווקא כמנהיג להקה; ואילו נייל רוג'רס, טיפוס מובהק של משתף פעולה, אכן חתום על עשרות להיטים מופלאים בהרכבים שלו, וגם כאלה שתרם לאחרים. הצפייה בדיוקנאות שלהם מעלה שאלות מרתקות על מופנמות ומוחצנות, שמרנות מול חדשנות, ועל הקשר בין מבנה אישיות זה או אחר לבין התוצאה האמנותית אליה מגיעים האמנים.
צבעוניות מתפוצצת
הסרט על ביורק הוא החדש ביותר, ונוצר במקביל לתערוכה שהוקדשה ליצירתה ולדמותה, ב-MOMA בניו-יורק בשנה האחרונה, והייתה רטרוספקטיבה של פועלה עד אלבומה האחרון, כולל. הצבעוניות העזה של כל היבטי היצירה הביורקית מתפוצצת על המסך: בנופים, בעיצובי התלבושות והקליפים, בהפקות הבימתיות שלה, בכל פרט אסתטי שנוגע לעבודתה. ביורק מעידה שהגיוון המשגע, סגנונית ותוכנית, שכה אפיין את העשורים הראשונים לעבודתה, בא דווקא מתוך הרצון לפרוץ את גבולות המופנמות והביישנות הטבעית שלה. הגיוון והדמויות, מסתבר, במקרה שלה ולא רק (למשל גם אצל דיוויד בואי הצעיר), נולד לא רק מתוך סקרנות ומניפת הבעות עשירה במיוחד, אלא גם כאמצעי לעקוף חרדות, חוסר ביטחון, וקושי להתמודד עם חשיפת יתר.
מרק קנופלר הולך מבחינה אמנותית בכיוון ההפוך לחלוטין, לכאורה: בניגוד לחדשנות שמאפיינת כמעט כל שלב ומרכיב אצל ביורק, אצלו מלכתחילה היצירה והדמות נבנו על מסורתיות ועל שמרנות. בשיא ימי הדיסקו והפאנק, בסוף שנות השבעים, קנופלר הציע רוק ששב לשורשי הבלוז והפולק שלו. אבל גם הוא כנראה יודע משהו על המבוישות הביורקית. למרות שהוא מרואיין מרתק, מאוד קשה לו להישיר מבט למצלמה והקושי בולט עוד יותר כשרואים בסרט את היסטוריית הבמה שלו - מההופעה הראשונה של "דייר סטרייטס" בטלוויזיה הבריטית ב-1978 עם להיטי "סולטני הסווינג" ודרך כל הופעות הענק והבמות היותר אינטימיות.
הצופה והנצפה
קנופלר מלא ביטחון כשהוא מנגן בגיטרות שלו, אבל מובך לחלוטין ומתקשה לייצר קשר עין כשהוא שר. והוא גם מפענח עבורנו חלק מהסתירות הללו: "כשאתה כותב שירים עיקר התפקיד שלך הוא להיות צופה, ואז פתאום, בגלל השירים שלך אתה עולה לבמה, ופתאום אנשים הופכים להיות אלה שמביטים בך. זה ממש היפוך תפקידים".
קנופלר נפרד מדייר סטרייטס לפני יותר מ-20 שנה. לדבריו, אין לו כוונה לאחד את הלהקה בעתיד, כי זה יחייב אותו ל"סדר גודל אחר של פעילות" וגם כי "אצטרך לבחור שירים בהופעות כדי לרצות את הקהל" - גישה נדירה אצל מי שהוביל להקת רוק ענקית ובעידן הפוסט-אידאליסטי מסרב לשוב ולקטוף את פירות המותג שלו.
נייל רוג'רס, לעומתו, דווקא איחד את ההרכב הקלאסי שלו, "שיק", שהיה חתום על הדיסקו הכי מעולה מתוצרת אמריקה. זה קרה באמצע שנות התשעים, וממש בתחילת הקאמבק, הבסיסט והשותף שלו ליצירה וללהקה, ברנרד אדוארדס, מת בטרם עת. לפני שנתיים חבר לדאפט פאנק ולפארל ויליאמס, במה שהוא כנראה להיט הפופ המושלם של העשור הזה, get lucky. כיום רוג'רס חווה תחייה בהתעניינות בו.
ויליאמס שמתראיין בסרט מעיד כי הוא להוט לשוב ולעבוד איתו, ורוג'רס משתף פעולה עם הכוכב-מפיק שיכל להיות נכדו, אביצ'י, שגם חולק לו כבוד ומהלל את המאסטר. רוג'רס, שבימי השיא שלו בסוף שנות השבעים וראשית השמונים סירב להצעות להפיק את הרולינג סטונס וארית'ה פרנקלין, מנתח את הפרטים הביוגרפיים שעזרו לו להפוך לאחד האנשים הכי משמעותיים בחיבור בין מוזיקה שחורה למוזיקה לבנה בפופ. יש לו הסברים סוציולוגיים מרתקים על צמיחת הדיסקו, על המבט הרחב שקיבל על החברה האמריקאית, כשאימו נישאה לגבר יהודי, ועל המחשבות מאחורי הלהיטים הנהדרים שתפר, בין היתר, לדיוויד בואי ולמדונה.
בשלב הראשון בקריירה שלו הוא פיתח את הדיסקו המושלם עם שיק וסיסטר סלדג' , ואחר כך תפר לדיאנה רוס, בואי ומדונה את האלבומים הכי מצליחים עד אז בקריירות שלהם. מעבר לאינסטינקטים המזהירים ולמגע הכה מזוהה שלו כנגן, ככותב וכמפיק, רוג'רס מפרשן את תעשיית המוזיקה ואת הדמויות איתן עבד, כמי שתמיד תפס את האמנות שלו כחלק מתמונה יותר רחבה מאשר רק הוא, האישיות והדחפים שלו. רוג'רס הוא דמות כלאיים נדירה, של מי שלא ממש עומד בחזית ככוכב פופ בפני עצמו, אבל גם לא שייך לקומץ העילית של מפיקי הפופ הגדולים בכל הזמנים, שנותרו מאחורי הקלעים. הוא כאילו נמתח ומתגמש לשתי העמדות: דמות נערצת בפני עצמה, אבל כזו שעיקר פעילותה הוקדש למיקסום אמנותם של אחרים.
זוגיות ואמנות
אצל ביורק חלק ניכר משיתופי הפעולה נבעו מעירוב כמעט מוחלט בין הזוגיות לאמנות. רוב אלבומה האחרון והחזק, "וולניקורה", מוקדש לקינות על הפרידה מבן זוגה ואבי בתה, האמן מאת'יו בארני. הוא עצמו אינו נוכח בסרט עליה. אבל האמן סטפן סדנאווי, עוד אקס של ביורק, מנתח נהדר את הקליפים שיצר איתה בשנתיים שהיו זוג. אבי בנה הבוגר, שילדה בהיותה נערה, היה שותף וחבר יחד איתה בלהקה השנייה והמהוללת שלה, ה"שוגרקיובס".
ביורק מתארת בסרט את המסע הפנימי שערכה לקראת האלבום האחרון: במקום להמציא עולמות חדשים במפגש בין אמנות, טכנולוגיה, תקשורת וחברה, הפעם התעמקה פנימה , בנפשה, כדי להכיל ואז להחצין את הפרידה. לדבריה, מעולם לא הרשתה לעצמה להיות כה חשופה.
קנופלר, לעומתה, מעדיף, ביישן שכמותו, להמשיך ולהסתתר היטב גם מאחורי הדמויות בשירים. בן של פליט סוציאליסט, שנמלט מהונגריה לאנגליה ב-1939, הוא מעיד שדודו מצד אמו האנגלייה פתח בפניו את שערי עולם המוזיקה האמריקאית. "בוב דילן הפך אותי מנגן, מאיש של כלי נגינה, לכותב, לאיש של שירים", אומר קנופלר, שמאוחר יותר הפיק את דילן ואת רנדי ניומן, ועוד כמה אמנים.
מקללה ללהיט
בשונה מהסרטים על ביורק ורוג'רס, במקרה של קנופלר הגיבור הוא המרואיין הכמעט יחיד. אין סוללת קולגות שהגיעה להעיד בשבחיו, אלא רק אנשי צוותו ונגנים מההרכב שלו, שמאירים קצת על האיש מזוויות אחרות. קנופלר פרץ למצעדים בגיל 27, מאוחר יחסית לתעשייה העולמית. לפני כן למד עיתונות, "מקצוע שהפך אותי לקשוח ולמאורגן יותר", כדבריו, וגם למד ספרות אנגלית ועבד בהוראה. לדבריו, "טוב שהגעתי לבמות גדולות מאוחר יחסית, כי האורות החזקים שם היו לגמרי מסחררים אותי בשלבים יותר מוקדמים", הוא מעיד בסרט.
רוג'רס מספר על המפגש שלו עם דיוויד בואי בעבודה על האלבום "לטס דאנס". בואי כבר היה גמול מסמים והקפיד על סביבת עבודה נטולת עזרים כימיים, בעוד שהוא, רוג'רס, היה עמוק בהתמכרות. הדרך של ביורק להתמודד מול קהל היתה כנראה יותר מרוככת, אולי משום שכבר בגיל 11 הוציאה אלבום סולו ומעט אחר כך היתה סולנית של להקה איסלנדית. למרות שמאז עבדה תמיד בשיתופי פעולה יצירתיים עם מוזיקאים נהדרים, הדמות הכי מעשירה שמשוחחת עליה כאן היא לא של מוזיקאי, אלא של חבר ילדות - אמן ומשורר, שמסייע לה בכתיבת רבים ממילות שיריה.
ביורק מכרה 20 מיליון עותקים מאלבומיה: כמות שכמעט לא תיאמן עבור אמן כה נועז ולא שגרתי כמוה. קנופלר מכר פי כמה וכמה ממנה, אבל הציע מוזיקה שנכתבה וטופלה והוגשה באופנים הרבה יותר שגרתיים. וגם עבורו, התהילה היתה בעיקר מוצר לוואי לא טבעי, פחות המניע עצמו.
רוג'רס כתב עם שותפו אדוארדס את להיטם הכי גדול והאלמותי le freak דווקא בלילה של תסכול אחרי שלא אישרו להם כניסה ל"סטודיו 54" , מועדון הדיסקו הכי ידוע בעולם, למרות שהיו מוזמנים אישיים של גרייס ג'ונס. מה שנולד אצלם בבית מ-fuck off לשומרי המועדון האטומים, הפך מסקיצה ספונטנית למגה להיט, שמסמל לא רע את התמורות בדרך של חומרי גלם להפוך בידי יוצריהם מהדבר הכי אישי וקרוב להמנונים למיליונים.
