אדל \ צילום:רויטרס
מו שאלבום הבכורה של נורה ג'ונס ניחם את אמריקה אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר בניו-יורק ולכן הפך לרב-מכר יוצא דופן, כך האלבום השלישי של אדל יחבק, ילטף ויערסל את המערב בעקבות ה-13 בנובמבר של פריז. אלבום טוב של זמרת אדירה, שגם ללא התזמון הטרגי היה הופך לאלבום הנמכר בעולם עד כה בעשור הנוכחי. הוא בנוי לזה. אבל מעלותיו ומגרעותיו מתיישבות בדיוק כמענה בידורי הולם למצב רוח מערבי מוטרד וקדורני: כולו שמרנות מוקפדת, רובה רגועה, עם רגשנות שתיגע במקסימום לבבות במינימום של צרימות בהתכוונות.
חברת סוני מוציאה מהמפעלים האמריקאיים שלה יותר משלושה וחצי מיליון עותקים קשיחים ומודפסים של "25". הצפי הוא שאדל תמכור שניים וחצי מיליון מהם כבר בשבוע הראשון לצאתו לשוק ועוד מיליון עד לחגים הנוצריים של דצמבר, וזאת בארה"ב לבדה. בחברת אפל צופים שתמכור בנוסף לא פחות ממיליון עותקים דיגיטליים בשבוע הראשון. אם התחזית תתממש, "25" יהיה לא רק האלבום עם קצב המכירות הכי גבוה באלף הנוכחי באמריקה, אלא האלבום עם מכירות ההשקה הכי גבוהות ב-25 השנה האחרונות, מאז שחברת נילסן החלה לנטר את מכירות האלבומים בארה"ב. ומי בכלל מוציא לשוק, בעידן הדיגיטלי של מות הדיסקים, כזו כמות של עותקים קשיחים? או שוטים מוחלטים, או מי שיודעים שהאלבום הקודם של אדל "21" , מכר לפני 4 שנים 31 מיליון עותקים ברחבי העולם , חלקם העצום בעותקים קשיחים.
דמוגרפיה ואמנות
ניתן לטעון שהשמרנות המוזיקלית המובהקת בשירים החדשים נובעת בדיוק מהנתון הדמוגרפי הזה: יש לה כל-כך הרבה רוכשים מבוגרים, כאלו שמעדיפים את האינטימיות הישנה עם השירים שהם יכולים להחזיק בידיים ולא כקבצי שמע דיגיטליים, ולכן אדל ואנשיה מקפידים שלא לאתגר ולעצבן את האוזניים הכי שמרניות בעולם. "25" בקושי מתכתב עם זרמים ואופנות עכשוויים או עדכניים. גם אם זה נכון, זה בסדר גמור. המעטפת הצלילית פה באמת לא מאד מעניינת בפני עצמה, וזה אכן מקור לאכזבה כשמדובר באמן הכי מצליח בעולם. אבל מי, לעזאזל, מקשיב לאדל בגלל ערכי ההפקה?
האלבום החדש שלה זלג לרשת ביום רביעי ויצא רשמית בשישי. אוזניי טחנו אותו מרביעי בלילה. ואחרי ההאזנות בהן הבנתי פחות או יותר מה קורה בשירים עצמם, בכל ההאזנות הבאות בלטה עובדה אחת מוחצת: יש כאן הקלטות שירה שחלקן נושקות למושלמות. האוזניים כבר פחות קשובות למילים וללחנים, והן שבות ומזדקרות ומתמקדות ומתפעלות מזמרת מבצעת שנהנית משידוך עילאי בין נתונים פיזיים וצליליים טכניים כבירים, לאינטליגנציה רגשית מעוררת השתאות. יש כמה שירים מאד יפים, והרוב פשוט יעילים בלשאת לאוויר העולם את הקול והשירה הנשגבים הללו. אדל נשמעת כאן טוב מתמיד, גם אם מרבית השירים פחות טובים מהקודמים שלה. אדל הרבה יותר גדולה מהשירים שלה. והסיפוק העיקרי מהאזנה לרצף הבלדות, שחלקן נפלא ורובן פושר, נובע פשוט מהקשבה לרב-אמנית בעלת שליטה פנטסטית בשלל מתנות שבהן בירך אותה הטבע.
עוצרת נשימה
כשאסופת השירים הללו תגיע לאוזניכם, והיא תגיע, דלגו הישר לרצועה תשע. Million Years Ago הוא השיר המושלם היחיד כאן. הוא מתחיל כשאדל נשענת על גיטרה ולא על פסנתרים ומקלדות, ויש לו לחן עצום שיאה לרמתה כזמרת. היא כתבה אותו יחד עם גרג קרסטין, שותפה גם ללהיט שובר השיאים "הלו" שכבר יצא מהאלבום, ושמכל המשתפ"ים שלה הפעם אחראי לרצועות הכי מוצלחות. אדל נהנתה ב"25" משירותי כתיבה והפקה של אמנים מאוד מגוונים כמו מקס מרטין וראיין טדר ודיינג'רמאוס, והיו גם שירים שלא נכנסו לאלבום ושעליהם עבדה עם דיימון אלברן ועם סייה.
זה לא משנה ל-98% ממאזיניה: כל רצועה פה היא בעלת אופי אדלי מובהק. Million Years Ago, שמזדהר מעל כולן, יכול היה להיכתב גם לפני 80 שנה, וברור שישירו אותו גם בעוד 80. והשירה שלה בו? רף שמות התואר שהוצמדו לשירתה בסקירה הזו כבר גבוה דיו והרעיון מובן. היא מגישת שירים עוצרת נשימה. עוד שיר עם ארומה קלאסית שכזו מגיע מיד אחריו, All I Ask. הוא נכתב והופק לאדל על-ידי ברונו מארס וצוותו, ולא מעט מבקרים כבר התרשמו שהוא לכאורה תפור לפי מידותיה של ברברה סטרייסנד. לטעמי, אין ב-All I Ask את ההוד שיש במלודיה של "לפני מיליון שנה", והוא מדי שקוף בתיאטרליות שלו. ועדיין: בדיוק בגלל היכולת להגיש שירים כאלו אדל הפכה לאמן האהוד בעולם. בשאר האלבום, הטיפול בשירים מעט מודרני יותר, אם כי כאמור זהיר ומתון.
אדל היא הדבר הכי בריא ומרגש שקרה לפופ של הזרם המרכזי המסחרי מאז ימי שנות ה-70 של קרול קינג, הקרפנטרז, פליטווד מק, הבי ג'יז ואבבא. ומי שגדלו בזמן אמת על האמנים האלו יכולים להקשיב לה ללא שאוזניהן תירתענה מעכשוויות יתר או מאופנתיות. בראיון מקיף למגזין ה"רולינג סטון", אדל סיפרה שבשנים האחרונות היא אוהבת להאזין לפרנק אושן ולאלבמה שייקס ולפ.ק.א. טוויגס, ושהיא כבר לחלוטין לא מעודכנת במה שקורה במצעדים. אבל האלבום שלה, להבדיל מהעבודות של האמנים שציינה, הוא לא סתם אלבום מסחרי למצעדים, הוא עוקף אותם מלמעלה.
יש את כל כוכבי וכוכבות הפופ, וישנה מעל כולם אדל. בדיוק כמו שהצהיר הסינגל "הלו", יש לאדל נוסחה, והאלבום משתמש בנוסחה הזו במרבית שיריו, ולא נוסו כאן שום דרכים או אמצעים חדשים. ולא הועמדו בדרך אליו הרבה אתגרים מלבד הצורך לשוב ולפצח את הנוסחה הזו במדויק. וכמה שזה קשה, ולא פשוט. וכמה, כאמור, שהפגיעות די מרשימות. למי שלא אוהבים בלדות פסנתר מסחריות אין מה לחפש פה מלבד את השירה של אדל, אבל למי שכן, אלו החומרים הכי טובים שהמערב ידע לייצר בתחום באלף השלישי.
ילד ואהבה
אחרי ש"21" הפך לשלאגר עולמי קרו לאדל כמה דברים, חלקם אולי כתגובה רגשית להצלחה המטורפת: היא נכנסה למחסום כתיבה. היא נאלצה לעבור ניתוח במיתרי הקול שהשבית אותה מהופעות ושגרם לה לאבד מעט חספוס והוסיף לה ארבעה טונים גבוהים. והיא הולידה את בנה הבכור, אנג'לו, עם בן זוגה בשלוש השנים האחרונות, שהוא בנקאי שהפך לפילנטרופ. מאז השיר שתרמה לפסקול של סרט ג'יימס בונד הקודם, "סייקפול", אדל שתקה.
היא גם הפסיקה לחלוטין לעשן ובקושי נוגעת באלכוהול, ועכשיו היא מספקת הסברים ב"רולינג סטון": "האימהות באה אצלי לפני הקריירה . הקריירה אינה החיים שלי, היא התחביב שלי...אנשים חושבים שאני שונאת להיות מפורסמת. אני לא. אני פשוט חרדה מזה. ראיתי מה שקרה לאיימי ווינהאוס, וזה פשוט רעיל".
לפני כשנה אדל הגיעה לייעוץ למפיק העל ריק רובין עם אסופת שירים חדשים שנגנזה. רובין, בעל זוג האוזניים הכי חשובות באמריקה ב-30 השנה האחרונות, שלח אותה למקצה שיפורים. רובין טען שהשירים ההם היו חסרי עומק ויכלו להידלות ולהיכלל בכל מיני אלבומי פופ של אמנים אחרים ולא בהכרח שלה. אדל עצמה אמרה כש"הלו" יצא שהיא גנזה כמה שירים על אימהות. התכנים כאן עוסקים לא מעט באהבות שאינן ואהבות שישנן, בחרדות מפני חלוף הזמן, ובעיקר בהבעת רגשנות לא מאד חושפנית או מחויבת.
רגשנות אמינה שמספקת את הדלק לקול של אדל להמריא לגבהים ההבעתיים שרק היא משייטת בהם. אם לסכם במשפט את גודל המשימה שעמדה בפני אדל ואנשיה בדרך לאלבום הזה, הוא יגיד בערך כך: "איך להיות גדולה מהחיים מבלי להגזים". היעד הושג. לטעמי זו אסופת שירים פחות טובה משתי קודמותיה, וברור שנעדר הפעם לחלוטין אלמנט ההפתעה ואף נהפוך הוא, התווסף משקל ציפיות השיא מאדל, אמנותיות ומסחריות. אמנותית זה אלבום שלא ידהים, ישנה או יקדם את העולם, ויהיו מי שיתאכזבו ממנו, אבל הוא האלבום שינחם. מסחרית, המכירות הפעם "ישתגעו". הן תרקענה הרבה מעל למספרים שנהוג לראות בשנים האחרונות, בדיוק כמו שההגשה של אדל מרקיעה לגבהים שאנחנו לא מכירים. והיא רק בת 27.
