סרבול של הליך גזירת הדין
במאבקי הכוח בין הרשות המחוקקת (הכנסת) לרשות השופטת קיים בין היתר ויכוח בין שתי מגמות מרכזיות: האחת מבקשת להשאיר בידי השופט שיקול-דעת רחב בתחום הענישה, כדי לאפשר לשופט להתאים את מידת העונש לחומרת העבירה, לנסיבות ביצועה ולנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם. זאת, תוך תמרון בין המטרות השונות של הענישה: גמול על המעשה, הרתעת הרבים, הרתעה אישית של הנאשם, שמירה על שלום הציבור, שיקום וכיו"ב.
המגמה השנייה שמה את הדגש על הצורך באחידות הענישה, ומבקשת לקבוע לשופט - באמצעות החוק - הן את מטרות הענישה, את ההיררכיה בין המטרות השונות ואת הנסיבות המחמירות והמקילות שיש להביא בחשבון, בין שמדובר בנסיבות הסובבות את ביצוע העבירה ובין שמדובר בנסיבות אישיות של העבריין.
לאחר ויכוחים לא מעטים ובניגוד לדעת רבים ברשות השופטת, נחקק תיקון 113 לחוק העונשין הדן בהבניית שיקול-הדעת השיפוטי בענישה. התיקון מאמץ למעשה את הגישה השנייה, הקובעת הנחיות מחייבות לשופט הן לגבי מטרות הענישה ודירוגן ההיררכי; והן לעניין מסלול ההליך המחשבתי שעל השופט לעבור בטרם יגזור את דינו של הנאשם שהורשע בפלילים.
העיקרון המרכזי שאומץ הוא "עיקרון ההלימה", שפירושו שעל השופט להתאים את מתחם העונש לפי "עיקרון הגמול" במובנו המודרני. דהיינו, קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת האשם המוסרי של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו.
בקביעת מתחם העונש ההולם, על בית המשפט להתחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כגון: תכנון שקדם לביצוע העבירה, הנזק שנגרם מביצוע העבירה וכיו"ב.
גם בנסיבות אלה, בית המשפט יכול מצד אחד לסטות ממתחם העונש ההולם, אם הנאשם השתקם או קיים סיכוי של ממש שישתקם, או מצד שני, כאשר קיים חשש ממשי שהנאשם יחזור ויבצע עבירות, ושהחמרת עונשו והרחקתו מהציבור נדרשות כדי להגן על שלום הציבור. במקרה אחרון זה - של נאשם "סדרתי" - אסור שהסטייה ממתחם העונש ההולם תהיה ניכרת.
בקביעת מתחם העונש ההולם, שנקבע לפי "עיקרון ההלימה", השופט רשאי מצד אחד לשקול שיקולים של הרתעה אישית והרתעת הרבים, וכן נסיבות הקשורות לביצוע העבירה (כגון תכנון מוקדם או הנזק שנגרם כתוצאה מביצוע העבירה); מצד שני, הוא יכול לשקול נסיבות שאינן כרוכות בביצוע העבירה (כגון הפגיעה של העונש בנאשם ובמשפחתו, קבלת האחריות של הנאשם למעשיו, עברו הפלילי או היעדרו).
כל אלה יכולות לבוא בחשבון לעניין גזירת העונש, אך רק במסגרת מתחם העונש ההולם.
החידוש והתיקון בחוק
הצעת החוק החדשה כוללת תיקונים בתחומים שונים לעניין הענישה. אתמקד כאן באחד מהם, שממנו נגזר הכינוי "תיקון לופוליאנסקי".
בהתאם להצעה זו, יתקיימו נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, שיאפשרו חריגה ממתחם העונש ההולם, ולא רק הקלה בתוך תחומי העונש ההולם. בין הנסיבות - מצב בריאותי חריג וגיל מתקדם, שבגללם הפגיעה של העונש בנאשם תהיה חמורה במיוחד.
נסיבות נוספות, המופיעות יחד עם מצב הבריאות, הן פגיעה גופנית חמורה שנגרמה לנאשם עקב ביצוע העבירה (למשל בתאונת דרכים) שהוא אחראי לה; התנהגות רשויות האכיפה העומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית; ומעבר זמן רב מעת ביצוע העבירה.
משמעות התיקון המוצע היא שגם אם נניח שמתחם העונש ההולם לעבירה כגון שוחד היא מאסר בפועל בין 5 ל-8 שנים, אם הנאשם שהורשע בעבירה זו סובל ממחלה קשה ו/או הוא בגיל מבוגר - ניתן להטיל עליו עונש מאסר של שנה אחת, ואפילו להימנע מעונש מאסר בפועל ולהסתפק במאסר על-תנאי.
התיקון האמור בעייתי, וזאת מכמה סיבות:
■ קיים חשש רציני שנאשמים בעבירות חמורות "יפברקו" תעודות רפואיות המגזימות במצבם הבריאותי. קל מאוד, בעיקר לעבריינים ולבעלי הון וקשרים, להשיג תעודות רפואיות מגמתיות, וקשה להפריך את האמור בהן.
■ ניתן לשפר את השירות הרפואי הניתן לאסירים באופן שהם יזכו לטיפול הולם במסגרת עונש המאסר.
■ אין היגיון לייחד מספר נסיבות מקילות, כגון מצב בריאות וגיל, ולתת להן משקל-יתר לעומת נסיבות מקילות אחרות - כגון מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה, לפיצוי על הנזק ו/או לנטילת אחריות וחזרה למוטב - ולתת דווקא להן משקל-יתר המאפשר חריגה ממתחם העונש ההולם, בעוד שיתר הנסיבות שהוזכרו יכולות להשפיע על העונש רק בתוך מתחם העונש ההולם.
מעבר להשגות האמורות, ניתן לקבוע כי עצם ההיזקקות לתיקון חקיקה קזואיסטי מעין זה (להחלת עקרונות וחוקים כלליים על מקרים פרטיים) עשוי להעיד על חולשת המגמה לקבוע בחקיקה את הפרמטרים של הענישה, ולשים בסד של כללים נוקשים את ההליך המחשבתי הקודם למתן גזר דין. זאת, במקום לתת שיקול-דעת רחב לשופט (במסגרת תקדימי הפסיקה) להתאים את העונש לחומרת העבירה, לנסיבות המקרה ולנסיבותיו האישיות של הנאשם, תוך התחשבות גם באינטרסים של קורבן העבירה.
ההסדר החוקי הקיים מסרבל את הליך גזירת הדין ומזמין חקיקה קזואיסטית המושפעת ממקרה מתוקשר זה או אחר.
■ כותב המאמר כיהן כסגן נשיא המחוזי בחיפה; כיום הוא מרצה בבית-הספר למשפטים במרכז האקדמי כרמל בחיפה.
