קריירה / צילום: שאטרסטוק
בין אם אתם נוהגים להתחיל לעבוד בשש בבוקר, בתשע או אפילו בעשר בבוקר, הניסיון להגיע בשעה הייעודה הוא תמיד מרוץ נגד הזמן: להתעורר כשהשעון מצלצל, להספיק להכין ולפזר את הילדים ואז להתפלל שלא יהיו פקקים בדרך. אבל גם לאנשים הדייקנים ביותר, שלוקחים טווח ביטחון למקרה של איחור, זה עלול לקרות: איחור לעבודה. ויש כמובן גם המאחרים הכרוניים, שלעולם יאחרו לכל מקום - לעתים אפילו לפגישות חשובות ואפילו לראיונות עבודה או למבחנים באוניברסיטה.
חברת פתרונות אפקטיביים ערכה באחרונה סקר בנושא של איחורים לעבודה בהתבסס על בחינת נתוני הנוכחות של 1,506 עובדים המועסקים ב-110 חברות ועסקים בישראל. הסקר מעלה כי 37% מכלל הנסקרים הגברים לא מאחרים כלל לעבודה, ואילו בקרב הנשים - הנתון עומד על 31.2%. כמו כן, עפ"י הסקר, ממוצע האיחורים בפרק זמן של עד חמש דקות עומד על 40.45%, ואיחור של 15 דקות ומעלה עומד רק על 9.6% בממוצע.
לדברי אבי פרץ, מנכ"ל פתרונות אפקטיביים, "בשנים האחרונות אנו רואים מגמה של החמרת האכיפה כלפי איחורי עובדים ותשלום על זמן עבודה בפועל, שכן הארגונים הבינו כי הנזק הכלכלי שנגרם להם עצום: אם מדובר בארגון שמעסיק 200 עובדים ש-10% מהם מאחרים מדי יום במשך רבע שעה - הרי שבחישוב של 22 ימי עבודה ועלות מעביד של 35 שקל לשעה - האיחורים האלה יוצרים הפסד כספי שנתי של 46,200 שקל.
עניין של שחיקה
בהינתן נזק כספי, אין פלא שדייקנות היא אחת התכונות בעובד שמעסיקים נוטים להעריך. רוב המעסיקים לא אוהבים שעובד מגיע אחרי השעה הייעודה ואף רואים בזה זלזול בחוקי העבודה. למיכל בשן, בעלת החברה לפסיכולוגיה עסקית ארגונית ומרצה בנושא ניהול זמן בחברות וארגונים, יש הסבר חד-משמעי ולא מתפשר לתכונה הזו כאשר היא חוזרת על עצמה כדפוס התנהגות. "אנשים משתמשים בזמן ככלי מלחמה. אם אני לא יכולה להגיד למישהו שלא בא לי להיפגש איתו, אני גוזלת לו זמן, מאחרת לו. זה סגנון תקשורת עם העולם, זה הרבה מעבר לנושא האיחורים".
- ומה משדרת דייקנות?
"זה סיגנל שאני נותנת לעולם. אני מאותתת שאני רצינית, שאני יודעת לתכנן. מנהל קובע ישיבה בין 9 ל-10 והישיבה נמשכת עד 11 או נגמרת בתשע וחצי - אני לומדת עליו שיש לו קושי לנבא התרחשויות וגם שהוא הוא נותן לאחרים לנהל אותו".
אבל לא תמיד איחור מבטא זלזול או מעיד על אישיות בעייתית: שרון טוקר, חוקרת ומרצה בהתנהגות ארגונית בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, אומרת שאנשים לוקים ב"טעות הייחוס הבסיסית": "אנשים נוטים לשפוט בני אדם אחרים באמצעות מתן משקל רב יותר לגורמים פנימיים: אם את עשית פעולה שהיא קצת חריגה מהפעולה של האנשים סביבך, כמו איחור, נוטים לייחס את הסיבות לגורמים פנימיים ואומרים שזו כנראה האישיות שלך, שאת עצלנית או מפוזרת, יותר מאשר לסיטואציה סביבתית. אבל הרי יכול להיות שאיחרת כי היו פקקים, או כי לא מצאת חניה".
- ומה עם אנשים שהם מאחרים כרוניים?
"גם כשעובד כל הזמן מאחר יכולה להיות סיבה חיצונית קבועה. באחד ממקומות העבודה שהיו בו סנקציות על איחורים: כלומר כמה איחורים גוררים שיחה והתמשכות התופעה עלולה להביא לשימוע ופיטורים - הייתה עובדת שאיחרה באופן קבוע. בשיחה איתה התברר שהיא אישה מוכה שלא יוצאת מהבית לפני שהיא מוודאה שהילדים יצאו. במקרים אחרים הסיבה היא ילד שמתקשה בהתארגנות. גם זו סיבה חיצונית".
- ואם אין סיבה חיצונית נראית לעין?
"לפעמים זו באמת אחת מאותן התנהגויות נסיגה, שרואים בעיקר אצל אנשים שחווים שחיקה. כשאני שחוקה אחד המנגנונים שלי זה לסגת להתרחק מאותו מקום של קושי. במיוחד אצל אנשים שעובדים בשירות לקוחות. יש פה מנגנון הגנה של התחשבנות עם מקום העבודה: אני משקיע המון בשעות שאני נמצא, אז אני גונב כמה שעות בתחילת היום. איחורים קבועים בכללם מעידים על מוטיבציה נמוכה - או לחלופין על קושי בהתארגנות, שיש אמצעים טכנולוגיים שעשויים לסייע להתגבר עליו".
אבל טוקר מעלה נקודה אחרת להתייחסות: האם באמת איחור הוא דבר נורא? "מאוד שמים לב מתי אדם נכנס למקום העבודה ומתי הוא יוצא ממנו, אבל פחות שמים לב לאורכה של הפסקת הצהריים שלו או לזמן שהוא מתעכב בשיחות ליד הקולר. מתמקדים באיחור כי קל למדוד אותו וזה מקבל את הפוקוס, אבל קשה להבין מה האסון הגדול באיחור. כמובן שיש מקצועות שבהם זה קריטי כמו שירות לקוחות או הוראה, אבל במשרות אדמינסטרטיביות אם מתחילים יותר מאוחר ומסיימים יותר מאוחר, לא צריכה להיות בעיה".
- כלומר, אין צורך לקדש את השעות, אלא את עצם העובדה שהעבודה נעשית.
"זה בולט במיוחד במקומות שהעבודה עצמה לא ממש מתחילה בבוקר, וכשבאים אין כל כך מה לעשות. העובד אומר סליחה, אני בנאדם בוגר, למה את מכריחה אותי להיות שם בתשע? בניגוד לעבר, ובניגוד לצבא או בית ספר שבהם החוקים מאוד ברורים ואין המון מקום למשחק, במקומות עבודה שאין בהם משמעות לשעת ההגעה וכשמגיעים מוקדם מעבירים את הזמן בשתיית קפה, עובדים שהם קצת נון קונפורמיסטיים שואלים את עצמם למה הם לא יכולים לשתות את הקפה בבית".
- אבל מקום עבודה הוא בכל זאת מקום עם כללים.
"חלק מהתרבות הארגונית הם טקסים ונורמות, שלא בהכרח תורמים לתפוקה. במקום שבו אנשים יודעים שאין לזה הרבה משמעות ולנורמה של להגיע בשעה מסוימת אין שום תפקיד, למה לי להתיישר עם זה? מקום העבודה הוא זה שצריך להסביר למה הכללים חשובים ולא להגיד: 'ככה זה'; דור העובדים של היום כבר לא מקבל את זה. גם ענישה לא תחזיק מעמד הרבה זמן בלי הסבר הגיוני. עובד טוב שיאחר, ממילא ייקח הפסקת צהריים קטנה יותר כדי להשלים את החסר. חוץ מזה, כשמדובר באיחור של חמש דקות עד חצי שעה - זה לא זמן שיש בעיה לפצות עליו אחר כך".
- ובכל מקרה מצפים מאיתנו להיות זמינים תמיד.
"נכון, אם מצפים מאיתנו תמיד להיות זמינים, אז גם הזמן בבית צריך להימדד. מדידת הזמן ולא התפוקות, הרבה פחות אפקטיבית. כבר הוכח שבמקומות שבהם הנהיגו שעון עבודה, אנשים התחילו להיצמד לשעון ולהישאר פחות בעבודה".