מחלוקות בין בתי הדין הרבניים לבתי הדין האזרחיים - בענייני סמכויות - אינן דבר חדש בעולם המשפט. לאחרונה נדרש בג"ץ שוב לתת פסק דין המכריע במחלוקת שעניינה "מרוץ הסמכויות" שבין בתי הדין הרבניים לבין בתי המשפט האזרחיים, ובענייננו כאן, בתי המשפט לענייני משפחה.
הקרב הניטש בין הערכאה הדתית לערכאה האזרחית, לגבי זהות הערכאה שלה תינתן סמכות השיפוט לדון במחלוקות הנלוות לגירושים, הוא קרב עתיק, ונדמה היה שהדיו הולכים ושוככים, בעיקר לאחר תיקון "חוק יחסי ממון בין בני זוג", שביטל את התלות בין מתן הגט בפועל לבין חלוקת הרכוש בין בני הזוג.
כיום, רוב הסכסוכים על עניינים שונים הנלווים לגט, כגון: מזונות, משמורת ילדים, חלוקת רכוש וכדומה, נדונים בבתי המשפט לענייני משפחה, ומועטים המקרים שבהם בוחר מי מהצדדים - לרוב הבעל, מתוך אמונה (שגויה) שהשיפוט הדתי מיטיב עם גברים - לכרוך לתביעת הגירושים המוגשת לבתי הדין הרבניים את יתר הנושאים שבמחלוקת.
עם זאת, לאחרונה נדרש שוב בית המשפט העליון בירושלים, ביושבו כבג"ץ, לשמש כ"שוטר" ולהכריע במאבק סמכויות שניטש בין הערכאה הדתית לאזרחית, ובלם את ה'כמעט אנרכיה' שעלולה הייתה ליצור החלטת בית הדין הרבני הגדול בירושלים.
החלטת בית הדין התעלמה מעיקרון הכיבוד ההדדי שבין הערכאות, מכך שבית המשפט לענייני משפחה כבר דן וקצב את המזונות לילדי בני הזוג, ואפילו מהעובדה שבית הדין הרבני האזורי עצמו סבר והחליט כי הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, ולא לו.
מדובר באב שניסה לחסום את דרכם של ילדיו הקטינים מלהגיש נגדו (באמצעות אמם) תביעת מזונות בבית המשפט לענייני משפחה. האב טען בפני בית הדין הרבני האזורי כי בית הדין הוא שקנה סמכות לדון במזונות הילדים, אך האישה התנגדה לסמכות, כפי זכותה וזכויות הקטינים, ובחרה להגיש את תביעת מזונות הילדים לבית המשפט לענייני משפחה.
יצוין כי בית הדין הרבני האזורי פסק בעבר כי הסמכות בעניין מזונות הילדים נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, וכבר בחודש פברואר 2013 פסק בית המשפט לענייני משפחה מזונות זמניים לקטינים.
במקום לכבד את ההחלטות שניתנו על-ידי בית המשפט ובית הדין, בחר האב להרבות בהליכים, ותוך שהוא נמנע מלשלם את המזונות, הגיש לבית הדין הרבני הגדול ערעור על החלטת בית הדין האזורי, שהחליט כי הסמכות בעניין המזונות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.
בחודש נובמבר 2013, שנה לאחר שנפתחו ההליכים המשפטיים בין הצדדים ו-9 חודשים לאחר שבית המשפט לענייני משפחה כבר פסק את מזונותיהם (הזמניים) של הילדים, בחר בית הדין הרבני הגדול להכריע כי הסמכות לדון במזונות הילדים,נתונה דווקא לבית הדין הרבני, ולא לבית המשפט לענייני משפחה.
יצוין כי במקרה זה בית הדין האזורי ניסה מצידו להגן על עיקרון-העל המחייב כבוד הדדי בין ערכאה אחת לסמכותה של ערכאה אחרת, אלא ששיקולי בית הדין הרבני הגדול, שביטל את החלטת בית הדין האזורי, נובעים כנראה ממניעים אחרים.
יהיו מניעיו של בית הדין הרבני הגדול אשר יהיו, אין אנו כציבור יכולים לסבול מציאות שבה שתי ערכאות בעלות סמכות מקבילה (מעמדן זהה) יכריעו באותו נושא ובין אותם בעלי דין, ויגיעו בסופו של יום לתוצאה שונה. בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין האזוריים אינם יושבים כערכאות ערעור זו על החלטתה של זו, וטובת הציבור מחייבת הקפדה כי לא 'תיפתח הדלת' למתן הכרעות סותרות על-ידי ערכאות השיפוט השונות.
החלטתו של בית הדין הרבני הגדול תמוהה, ולא ברור מדוע בחרו כבוד הדיינים להתעלם משיקולי הכבוד ההדדי, היעילות הדיונית, התועלת שבחיסכון בהתדיינויות ובעיקר מניעת המבוכה והפגיעה באמון הציבור, הנלוות למתן החלטות סותרות על-ידי ערכאות שיפוט שונות. למזלם של אלה המצדדים ביעילות דיונית ובהקפדה על כבודן של ערכאות השיפוט, בית המשפט העליון קרא לסדר את בית הדין הרבני הגדול, והורה על ביטול החלטתו.
ראוי לציין כי קריאה נבונה של פסק הדין מלמדת כי 'על הדרך', שלח בג"ץ מסר נוסף לציבור המתדיינים, ומעבר למבחני הסמכות 'היבשים' ששימשו להכרעתו בשאלה השנויה במחלוקת, הביע בגלוי את מורת-רוחו מחוצפתו ומהתנהלותו המשפטית של האב (שהוגדר בפסק הדין כ"סרבן מזונות" וכ"סרבן גט קשה"), אשר נלחם להישמע בטענות סמכות שתכליתה לסגור בפני ילדיו את שערי בית המשפט לענייני משפחה, כשבאותה נשימה הוא בוחר להרעיב את ילדיו.
שופטי בג"ץ ציינו כי אפילו לאחר שבית הדין הרבני האזורי (שלו, לטענת האב, יש סמכות) הורה לאב לשלם את החיוב שנפסק למזונות הקטינים, הוא המשיך להתנער מצורכי ילדיו וצבר חוב מזונות של כ-150 אלף שקל.
התנהלותו של בעל הדין הוגדרה על-ידי בית המשפט העליון כשימוש לרעה בהליכי משפט; והמסר שלהם היה - יידעו ציבור המתדיינים כי אדם המבקש סעד צריך לפנות לערכאות השיפוט בידיים נקיות (בג"ץ 787/14) (כב' השופטים י' דנציגר, נ' הנדל וע' ברון).
■ הכותב עוסק בדיני משפחה.