אמיר כבירי בעלי הפועל ת"א / צלם: שלומי יוסף
בוקר אחד התעורר אמיר כבירי בן ה-35, וגילה שאהבת הילדות שלו, מועדון הכדורגל של הפועל תל אביב, הולכת לעלות לו יותר מ-700 אלף שקלים על כל שנת חיים, בממוצע. "אם אתה מכליל כספים שהתחלתי להזרים כבר בשנה שעברה, את התקציב השוטף של העונה הנוכחית, את כל חובות העבר ואת ההשקעות שהתחלתי לכוון לעתיד המועדון - אז הסכום שבסיומה של 2015/16 אשקיע מכיסי מצטבר אל למעלה מ-25 מיליון שקל".
אהבה זה כואב, ויקר, ואם לשפוט לפי המבט בעיניו, שכמעט יוצאות מחוריהן מרוב התרגשות כשהוא מדבר על הפועל תל אביב, כנראה שזו רק ההתחלה. בראיון המקיף הראשון שהוא מעניק לתקשורת הישראלית, באופן בלעדי ל-G, כבירי מספר שנכנס לעובי הקורה כבר בעונה הקודמת. זה קרה כשבעל הבית הקודם, חיים רמון, החליט למכור את כוכב הקבוצה גילי ורמוט ליריבה העירונית מכבי, באחד המהלכים הדרמטיים שנראו בכדורגל הישראלי. רמון עשה זאת על מנת להזרים חמצן כלכלי לתזרים הקבוצה, אולם את כבירי זה שבר והוא, שגדל בשער 5 של אצטדיון בלומפילד - יציע האוהדים השרופים של הפועל תל אביב - החליט שהוא לוקח עליו את המועדון. בתוך חודשים ספורים הוא החליף את כל הצוות המקצועי והניהולי של הקבוצה, מרמת המנכ"ל ועד לאפסנאים ולסגל השחקנים שנבנה מחדש לחלוטין. במקביל, הוא הכניס את מתחם האימונים של הקבוצה, הממוקם ליד בית החולים וולפסון בחולון, לשיפוצים מאסיביים בעלות של שלושה מיליון שקלים, ובנה תוכניות עסקיות מרחיקות לכת לשנים ארוכות קדימה.
אלא שתקשורת הספורט, שיושבת בתוך הקרביים של הפועל תל אביב ברמה היומיומית, וגם אוהדי הקבוצה הלמודים ניסיון מהכאוס הניהולי ששרר במועדון בשנים האחרונות - לא מיהרו לקנות את המצג. החשדנות אפפה כמעט כל מהלך של כבירי, כאשר אחת הגרסאות הנפוצות בקרב המפקפקים, היא הטענה שמדובר לכל היותר ב"עוד אחד מאנשי מני ויצמן"; אותו איש עסקים, השותף ברשת מלונות בוטיק אירופית מצליחה, שסייע רבות להפועל תל אביב, ושמעדיף להישאר הרחק מעיניה הבוחנות של התקשורת.
"מני ויצמן הוא האיש שהציל את הפועל מהתפרקות בשנים האחרונות, ואני לא רוצה לחשוב איפה הייתה נמצאת הקבוצה היום בלעדיו", מתייחס כבירי. "זה דבר שיש עליו קונצנזוס בקרב כל מי שהיה קשור למועדון בשנים האלה. מני עוזר לנו לגייס תורמים וספונסרים כפי שעשה לאורך כל השנים, אבל לא מוכן להיות מעורב בשום צורה בניהול הקבוצה. לא בבעלות, לא בהחזקת מניות ואפילו לא בניהול השוטף. הלוואי והיו עוד הרבה אנשים כמו מני ויצמן שעוזרים המון למועדון מבלי לבקש דבר בתמורה, ומכאן אני רק יכול לנצל את הבמה ולהודות לו על כך".
- אתה מכיר את הלחשושים. אתה יכול להזים אותם ולומר שהגב הכלכלי של הפועל תל אביב כיום הוא אך ורק אמיר כבירי?
"כן, לחלוטין".
מתמקד בנדל"ן מניב
אחת הסיבות לאניגמטיות שהתפתחה סביב כבירי נובעת מחוסר ההיכרות של פועלו העסקי. אז ביקשנו אותו לפזר את הערפל. "בגיל 23 חזרתי מהלימודים בארצות הברית (כלכלה ומינהל ב-UCLA - ש"ב), והתחלתי לעסוק בשינוע סחורות, בעיקר באזורים של ברית המועצות לשעבר באזרבייג'ן וקזחסטן", הוא מספר. "סוכר, חיטה, מוצרי יסוד אחרים - כל מה שהוא Essential. נסעתי עם שותף ישראלי-רוסי שהכיר את השטח, הבאתי הון עצמי מהמשפחה ומשותפים, וככה עשינו את העסקה הראשונה.
"ואז אתה מתחיל לשאול את עצמך, איזה עוד דברים אפשר לעשות באזורים האלו שעוד לא עשו? ואז אתה עושה את העסקה השנייה, ואת השלישית, ואת הרביעית, ומתחיל לצמוח. צריך להבין שבמדינות האלה לא היה את החזון בזמנו - כל אחד דאג לביתו, לא חשבו איך לפתח ואיך לגדול. אלו היו, לפחות אז, מדינות עולם שלישי; ובמדינות כאלה שולי הרווח שלך יכולים להיות מאוד רחבים. עם הזמן צברתי את השותפים הנכונים, אנשים שידעו לייעץ לי איפה להשקיע וכמה, והתחלנו להתפתח לעוד תחומים, בעיקר נדל"ן".
- איפה למשל?
"לאחרונה רכשתי בגרמניה, יחד עם מספר שותפים, בית חולים של כ-20 אלף מטר רבוע במטרה להפוך אותו לבית אבות מודרני. הפוקוס שלי כיום הוא נדל"ן מניב, בעיקר במערב אירופה וכמובן באזור ברית המועצות לשעבר".
- למה לא נכנסת לבורות השומן האמיתיים של האזורים האלה - כל המכרות למיניהם?
"אלה אכן מדינות עם מצבורי נפט אדירים, ומכרות נפט, וזהב, ויהלומים - יש להן הכול, אבל בזמנו לא היה להן את הידע מה עושים עם זה. יחד עם זאת, לתחומים האלה אי אפשר היה להיכנס. האוליגרכים נהנו מהקרם דה לה קרם הזה, ולא התעסקו בדברים קטנים יותר. אל הוואקום של הדברים הקטנים הצלחנו להיכנס. אם אפשר רגע משפט על אוליגרכים - תמיד מבקרים אותם, אבל הם באו בזמן של הריסק, בתפר של הפרסטרויקה - והתאבדו כלכלית. זה היה יכול להתפרק, אבל הם זכו, ועל כך צריך להעריך אותם".
האוסף של סבא
ב-2008 החליט כבירי לצנן את הפעילות בברית המועצות לשעבר, ולהעביר את מרכז החיים שלו לפריז. "המשכתי לעשות עסקים באזרבייג'ן ובקזחסטן, אבל במינונים נמוכים יותר", הוא מספר. "עדיין נשאר לי קשר חזק לאזור, אבל הגעתי למיצוי מסוים - גם ברמה האישית, כי אלו לא מדינות שאתה נלהב מהשהייה בהן. הוויתור הטוטאלי על המשפחה, על משחקים של הפועל, אלה חיים בלתי אפשריים של טיסות פנימיות בכל מיני טופולבים משנות ה-60 וה-70 בלי חגורות, רכבות של 18 שעות. אין אינטרנט כמעט בשום מקום. אתה בן 28, אבל אתה עייף, אתה מרגיש כאילו אתה בן 50".
- סיימת את ההרפתקה עם הון עצמי מספק?
"ההון העצמי הטוב מכולם זה קשרים. אם אתה יכול לחבר בין אנשים שעושים עסקאות - אתה יכול להרוויח הרבה. ועד היום אני עושה את זה, אבל רק בעסקאות גדולות מאוד שיש להן משמעות. אני כבר לא במצב שאני צריך לחבר בין אנשים בשביל עמלה. בתקופה ההיא הייתי עושה דברים כאלה".
- והאמנות? היא בעצם מקור העוצמה הכלכלית שלך, לא כך?
"כן, זה משהו מאוד מרכזי בחיים שלי. סבא שלי ז"ל, אברהם, היה נתין בריטי עד יומו האחרון, והוא גם שימש יועץ משפטי בכיר למנדט. משנות ה-40 עד שנות ה-60 הוא הסתובב הרבה בעולם, ביקר באנגליה, בצרפת ובברית המועצות, בתקופה שאפשר היה לקנות תמונה שאז לא הייתה נחשבת ב-150 דולר. הוא לא עשה את זה בשביל כסף, אלא בשביל האסתטיקה והחיבור לתרבות.
"ב-1999 הוא נפטר, והוא השאיר לאימא שלי ולאחיה את היצירות שהוא אסף כעיזבון. ב-2004 איגדנו את כל האוסף תחת קרן מ.ת אברהם, שאני הפכתי למוטב שלה, ופתחנו את משרדי המטה שלה בפריז. שווי האוסף מוערך ב-300 מיליון דולר. יש לי שם יצירות של מלביץ', שגל, דאלי, רוסו, ושל צייר סוריאליסט חשוב כמו רוברטו מאטה, שהערך של היצירות שלו קפץ בשלוש השנים האחרונות ב-600%-700%. זה כיף בתור אספן שיש לך משהו על הקיר שעלה חצי מיליון, ועכשיו זה שווה פתאום פי כמה וכמה".
"המורשת של המשפחה"
ב-2013 מונה כבירי לנשיא הקרן הישראלית של מוזיאון שנחשב לאחד מהחשובים ביותר בעולם - מוזיאון ארמיטאז' מסט. פטרסבורג, ובימים אלה הוא שוקד על מיזם לבניית מוזיאון ארמיטאז' כאן בארץ.
נפגשנו השבוע שלוש שעות לאחר שנחת מטיסות בקו צרפת-רוסיה, שבמהלכן קידם את היוזמה, והוא נלהב: "זה יכול להיות משהו מדהים ומשמעותי למדינת ישראל מבחינה תרבותית. זה כמו שבאבו-דאבי בנו את מוזיאון הלובר - תחשוב על המיתוג שזה עושה למדינה. מוזיאון ארמיטאז' יש היום רק באמסטרדם, הם לא מאשרים את זה לכל אחד. זה משהו שיכול לעשות לישראל שירות חשוב גם ברמה הדיפלומטית מול רוסיה".
"בכלל", הוא ממשיך, "הפן הפיננסי של האמנות הוא דבר מטורף, והשווקים עדיין לא קלטו עד כמה. מעבר לכך שהאמנות חושפת אותך לעשירי העולם ונותנת לך אפשרות לפתח קשרים עסקיים - היא גם נותנת לך כוח פיננסי, במובן שאתה יכול למנף עסקאות עם הכוח ההוני הזה כשאתה בא לבנקים".
- מה זה אומר בפועל?
"אני אתן לך סתם דוגמה, מכיוון אחר: ישבתי יום אחד עם איזה שייח' סעודי, נסיך, במכירה פומבית בלונדון, והוא קנה כמה יצירות ב-20 ו-30 מיליון דולר ליאכטה שלו. שאלתי אותו מה העניין? והוא אמר - 'אם משהו חס וחלילה קורה ואני מאבד את כל המזומן שלי - אז אני מגלגל את התמונות, ויש לי 200 מיליון דולר במזוודה, מה רע?'.
"האמנים הגדולים כבר לא בין החיים, ואת היצירות שלהם אי אפשר לשחזר", ממשיך כבירי. "זה לא כמו בניין יפה שבונים, שבטוח יבוא יום ואיזה קבלן יבנה בניין יפה יותר. מצד אחד, יש לאמנות שוק נורא גדול של קונים, כשהיום הקונים הכבדים הם מסין ומהמפרץ הפרסי, אחרי שלפניהם אלו היו הרוסים; ומצד שני, ההיצע הוא מינימלי, ולכן הערך של היצירות כל הזמן קופץ".
- ותמיד אפשר למכור.
"אני לא צריך ולא מתכוון למכור אף תמונה מהאוסף, אלא אם חס וחלילה אפול מנכסיי. זה המורשת של המשפחה".
לצד האמנות, הנדל"ן והסחורות, כבירי ניסה במהלך השנים את מזלו גם בתחום הסטארט-אפים, ולאחרונה השיק את אפליקציית Seeya, ביחד עם שותפו דניאל קרול - פלטפורמת תקשורת למסרים מיידיים ועדכוני מיקום מתמשכים.
"יודע את הלימיט שלי"
אשר להרפתקת הפועל תל אביב - כבירי מגדיר אותה תחת קטגוריית הפילנתרופיה, כי "הרי אי-אפשר להרוויח כסף מהדבר הזה".
- איזו ירושה השאיר לך רמון? בתקופתו, הקבוצה הגיעה למצב שללא מכירת גילי ורמוט למכבי תל אביב - לא ניתן היה לשלם משכורות.
"אני יודע שיש המון ביקורת על רמון, וגם לי הייתה כזו, אבל כשנמצאים במקום שבו אני נמצא היום, רואים את הדברים אחרת ומבינים קצת אחרת. אני חושב שרמון ראוי להערכה על כך שלקח על עצמו את האחריות להחזיק את המועדון, ואני יודע ומבין היום כמה זה קשה וסיזיפי. איזו מלחמה יומיומית זו גם ברמה הכלכלית, אבל גם ברמת ההתמודדות מול תקשורת הספורט והלחץ מהאוהדים, וזה לא דבר מובן מאליו".
- גם אצלך הייתה בעיה עם תשלום המשכורות רק בחודש שעבר.
"הניהול בשנים האחרונות בהפועל תל אביב לא היה מושלם, ואני אסביר מה קרה: היה כסף בחשבון, אבל פתאום יורדים צ'קים שאנחנו לא מכירים מפה, ופתאום צ'קים משם, ופתאום אתה מגלה דרישת חוב ישנה שלא נחשפתי אליה בבדיקות שעשיתי בתחילת העונה. אחרי שזה קרה, נתתי הוראה להעביר כסף שלי מחו"ל, אבל זה לא בדיוק 'לחצת-הגעת', וזה משהו שאנשים לא מבינים: זה תהליך שיכול לקחת גם עשרה ימים ברמת הסכומים הללו.
"אם מרכז החיים שלי היה בישראל, אז דבר כזה לא קורה, כי אני יכול בהעברת זהב לתקתק הכול ביום אחד, אבל מה לעשות שמרכז החיים שלי לא בארץ. העסקים שלי בחו"ל. יכולתי להתחיל לסבן את כולם סביב הנושא הזה, אבל אמרתי את האמת: יש עיכוב שנובע מבעיה טכנית. זה לא יקרה יותר, אני בתהליך למידה, ואני כנראה אטעה בעתיד שוב בכל מיני תחומים - אבל לא מהבחינה הזו, לא יהיו יותר עיכובים במשכורות. אני לא מאשים אף אחד במה שהיה מלבד את עצמי".
- עד כה נראה שבנית קבוצה לא מתפקדת, שתהיה שקועה עמוק במאבקי התחתית.
"אני עדיין מאמין בשחקנים שהשקעתי בהם. אדי גוטליב, אנאס מחאמיד, בן רייכרט, עומרי אלטמן ואיאד אבו עביד למשל, הם שחקנים צעירים שיכולים לשחק במשך עשור בהפועל תל אביב. יכולתי להביא שחקנים מוכחים, אבל ותיקים, ואז כמה שנים היה להם לתת לי? בעסקים שלי, שהתחלתי לעשות בגיל 23 - הסתכלתי על איפה אהיה בגיל 30, לא 25. גם בהפועל אני מכוון לטווח הארוך".
- היו אנשים עשירים ממך שנכנסו לכדורגל, בארץ ובעולם, נשאבו פנימה לדבר הממכר הזה - והפסידו את המכנסיים. אתה יכול להיות בטוח שלך זה לא יקרה?
"אני לא יכול לדעת בוודאות שזה לא יקרה, אבל אני עם יד על הדופק ואני לא מפחד, כי אני יודע את הלימיט שלי. יש לנו תוכניות להגדיל את ההכנסות וזה משהו שאמור להוריד את רמת הסיכון שלי בעתיד".
- אצטדיון חדש שהפועל תל אביב תבנה בבת ים - זה חלק מהתוכניות?
"כרגע זה לא רלבנטי".
- כמה רחוק אתה מתכוון לקחת את הפועל תל אביב?
"מקצועית, ברור שאני מכוון לזכות בכל התארים בכל שנה. כלכלית? אני מאמין שנגיע בתוך שנים ספורות לאיזון, ואז הכוח הכלכלי יהיה משמעותי; כשאוכל להשקיע את מרב הכסף על רכש שחקנים ולא על כיסוי חובות. כל הזמן אני אומר לעצמי, 'אם כבר היית מספיק משוגע להיכנס לזה, אז תלך עד הסוף - בוא נבנה כאן אימפריה'".