סטיבן ג'רארד עם אוהדים ב-MLS / צלם: רויטרס
האמונה/תקווה שכדורגל עומד להפוך לחלק אינטגרלי מהמיינסטרים בארה"ב היא הכל חוץ מחדשה. כבר ב-1968 ה"ניו יורק טיימס" פרסם כתבה תחת הכותרת "הכדורגל בארה"ב נמצא על הסף". מאז, בדרך כלל בהפרש של כמה שנים, התחזית הזאת חוזרת על עצמה בווליום כזה או אחר. אבל השנה - בעונה ה-20 של ה-MLS, ליגת הכדורגל המקצוענית שתסתיים היום (א') עם משחק גמר הפלייאוף בין FC דאלאס לקולומבוס קרו SC - הווליום שלה הגיע לשיאים חדשים.
***
לרעש הזה אחראי קודם כל הקהל במגרשים. את העונה הרגילה, ששוחקה בין מארס לאוקטובר, ה-MLS סיימה עם ממוצע של 21,574 צופים - שיא חדש עבורה וזינוק של 12.7% לעומת 2014, הקפיצה הגדולה ביותר שנרשמה בליגות הספורט המקצועניות בארה"ב מאז 1993 (אז גדלה כמות הצופים ב-MLB ב-16.2%). ההישג של ה-MLS מרשים לא רק ביחס לענפים אחרים; נכון לעכשיו היא ליגת הכדורגל השביעית בגודלה בעולם מבחינת כמות הצופים, אחרי הבונדסליגה (43.1 אלף צופים במשחק), הפרמיירליג (36.4 אלף), הליגה הספרדית (28.7), המקסיקנית (24.6), האיטלקית (23.8) והסינית (22.5).
הצמיחה של הכדורגל בארה"ב ניכרת בכל פרמטר. העונה נכנסו לתוקף חוזי זכויות השידור החדשים של ה-MLS עם ESPN, Fox ו-Univision (רשת אמריקאית שמשדרת תכניות בספרדית, ואחד מבעליה הוא המיליארדר הישראלי חיים סבן), שיכניסו לליגה כ-90 מיליון דולר בעונה בשמונה השנים הבאות - עלייה מטאורית לעומת החוזים הקודמים, שהכניסו פחות מ-30 מיליון דולר בעונה.
במקביל, רשת NBC תשלם כ-166 מיליון דולר לעונה עבור שידורי הפרמיירליג האנגלית בארה"ב עד לסוף עונת 2021/22. מבחינת ה-MLS הפרמיירליג היא לא מתחרה, אלא שותפה שבזכותה יותר אמריקאים נחשפים למשחק. וככל שרמת החשיפה לכדורגל בארה"ב עולה, גם הערך של הקבוצות המקומיות מזנק. לפי המגזין "פורבס", השווי הממוצע של קבוצת MLS עמד ב-2008 על כ-30 מיליון דולר. ב-2013 הוא טיפס ל-103 מיליון דולר, והשנה הוא הגיע ל-157 מיליון דולר. לכן הליגה, שגדלה העונה ל-20 קבוצות (ניו יורק סיטי FC ואורלנדו סיטי SC הצטרפו), תתרחב ל-24 קבוצות עד 2020. וזה לא הסוף. "אנחנו נרחיב את הליגה מעבר ל-24 קבוצות", אמר דון גארבר, הקומישינר של ה-MLS. "זו לא שאלה של אם, אלא של מתי".
האספירציות של ה-MLS, חשוב להדגיש, הן עדיין יותר אופטימיות מריאליות - לפחות בכל מה שקשור למקומו של הכדורגל בספורט האמריקאי. כן, הליגה בצמיחה, לא מעט בזכות ההצטרפות של שמות גדולים - גם אם הם בסוף הקריירה - כמו קאקה, דידייה דרוגבה, פרנק למפארד, סטיבן ג'רארד ודויד וייה. אבל בהשוואה לארבעת הענפים הגדולים (פוטבול, בייסבול, כדורסל והוקי קרח), כדורגל הוא עדיין ספורט נישה. בשביל קנה מידה: הוורלד סירייס האחרון (בין קנזס סיטי רויאלס לניו יורק מטס), למשל, השיג רייטינג של 14.7 מיליון צופים למשחק; בגמר הפלייאוף האחרון ב-MLS (בין לוס אנג'לס גלאקסי לניו אינגלנד רבולושן) צפו רק 1.9 מיליון איש.
ממה, אם כך, נובעת האופטימיות של פרנסי הכדורגל בארה"ב? בעיקר מהדור הבא. בין הגילאים 6-9 כדורגל הוא הספורט הכי משוחק בארה"ב, ובגיל ההתבגרות הוא מדורג שני אחרי כדורסל. הנחת העבודה היא שהשחקנים של היום הם האוהדים של מחר, ויש סימנים שזה כבר קורה: לפי סקר שערכה חברת הייעוץ Luker on Trends עבור ESPN ב-2014, כ-18% מהילדים בגילאי 12-17 בארה"ב מגדירים את עצמם כאוהדים מושבעים של ה-MLS - כמות אוהדים דומה ל-MLB בדמוגרפיה הזאת.
"ה-MLS קיימת מאז 1996", אמר הפסיכולוג החברתי ריץ' לוקר, שערך את הסקר. "זה פנומנלי שתוך דור אחד היא הגיעה מאפס אוהדים מושבעים לאותה כמות של ה-MLB. לפני לא הרבה זמן היינו מעלים את השם MLS בקבוצות מיקוד ושומעים צרצרים בתגובה. עכשיו כשהפרמיירליג וליגות אחרות משודרות בטלוויזיה, הרבה יותר סביר שכדורגל יהיה חלק מהשיח, מה שרק יגדיל את הסיכוי שאנשים יאמצו את עמדת האנדרדוג של לתמוך ב-MLS. אין לנו סיבה להאמין שהטרנד הזה לא יימשך".
***
אנדריי מרקוביץ, פרופסור לפוליטיקה השוואתית באוניברסיטת מישיגן, וד"ר סטיבן הלרמן, מרצה לכלכלה פוליטית באוניברסיטת קלרמונט, בספרם Offside: Soccer and American Exceptionalism - מספקים את הזווית ההיסטורית להתפתחות האיטית של הכדורגל בארה"ב. לפי מרקוביץ והלרמן, ענפי ספורט שלא הצליחו להשתלב במיינסטרים התרבותי בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 - תקופה מכריעה בהתפתחות חברת ההמונים התעשייתית - נידונו להישאר בשוליים. והדוגמה הכי טובה היא הסיפור של הכדורגל.
מה שבלם את הכדורגל בארה"ב בעשורים שבין מלחמת האזרחים למלחמת העולם הראשונה היה דווקא הפופולריות שלו באירופה. האליטה בארה"ב, שהכתיבה את הטעם התרבותי, רצתה להדגיש את השונות של המדינה גם בספורט, ולכן משחקים עם שורשים בריטיים כמו פוטבול (ראגבי) ובייסבול (Rounders) מותגו כהמצאה אמריקאית. כדורגל, לעומת זאת, "נתפס כפעילות לא אמריקאית", כתבו מרקוביץ והלרמן, "בתקופה בהיסטוריה האמריקאית שבה נייטיביזם ולאומיות עלו כדי ליצור דימוי עצמי אמריקאי ייחודי. אם מישהו אהב כדורגל הוא נתפס כמי שלפחות מתנגד - אם לא לגמרי דוחה - את האינטגרציה לאמריקה".
השאיפה לאינטגרציה תרבותית היא גם הסיבה שלא כדאי לבנות על הגידול באוכלוסיה ההיספנית - מ-13% ל-17% מהאוכלוסייה הכללית בארה"ב בין 2002-2012 - כבסיס לעלייה משמעותית בפופולריות של הכדורגל. הנוסחה להשתלבות של ענף ספורט במיינסטרים האמריקאי, טוענים מרקוביץ והלרמן, היא פיתוח שורשים בקרב לבנים ממעמד הפועלים. "כדורגל, לעומת זאת, עדיין מזוהה בתור ענף 'יאפי' ו'מלוקק', שמענג רק soccer moms מהפרברים ומהגרים היספניים".
על מה שמענג לבנים ממעמד הפועלים בספורט אפשר ללמוד ממבקר התרבות צ'אק קלוסטרמן, שגדל בעיירה קטנה בצפון דקוטה, והקדיש לשנאה שלו לכדורגל מאמר בספרו Sex, Drugs and Cocoa Puffs. "כדורגל", הוא כתב, "אף פעם לא יהיה ספורט אהוב במדינה הזאת. אנשים לעולם לא יאהבו ספורט שבו שדרים חוגגים באופן בלתי מוסבר את היופי של בעיטות שהחמיצו את השער ואת התהילה האסטרטגית של קיפאון רפטטיבי. אנחנו רוצים לראות דומיננטיות. אנחנו רוצים לראות ספורטאים שלא נראים כמונו. אנחנו רוצים לראות אנשים שיכולים להרוס אותנו, ואנחנו רוצים להרגיש שהרצון הזה נורמלי". לך תתווכח עם היגיון כזה.
מנוע האי-צמיחה: השכר ב-MLS לא מספיק גבוה / שרון בורנשטיין
עניין נוסף שמאט את קצב ההתפתחות של הכדורגל בארה"ב הוא חוסר היכולת של ה-MLS, ליגת הכדורגל הבכירה במדינה - להתחרות כלכלית עם מתחרותיה האירופיות. העובדה שמדובר על ליגה שפועלת תחת הרגולציות המסורתיות של הספורט האמריקאי (ללא עליות וירידות ליגה, ועם מגבלות שכר למיניהן) גרמה ל-20 קבוצות ה-MLS לשלם העונה שכר שחקנים ממוצע של 8.11 מיליון דולר (כ-7.5 מיליון אירו), סכום נמוך מאוד במונחים אירופיים: לפי דוח הבנצ'מארקינג האחרון של אופ"א, בעונת 2013/14 שילמו קבוצות מלא פחות מ-13 ליגות עליונות ביבשת שכר ממוצע גבוה מאשר ב-MLS, לכלל העובדים (שחקנים, צוות מקצועי ומינהלה): למשל הליגה האוקראינית (9.5 מיליון אירו שכר עובדים ממוצע לקבוצה), האוסטרית (10.1 מיליון אירו) והבלגית (12.1).
כיוון שהחישוב בכדורגל האירופי כולל כאמור גם עובדים נוספים מלבד שחקנים - סביר שגם השכר בפועל בליגה העליונה בדנמרק (7.3), סקוטלנד (7.2) ואולי אפילו קזחסטן (6.1) גבוה יותר מאשר ב-MLS, או לכל הפחות דומה.
המשמעות: בחירות התעסוקה של מרבית השחקנים המובילים בעולם מתנקזות לליגות שאינן ה-MLS. וברגע שהרמה המקצועית אינה בלוקבאסטר - הציבור האמריקאי עשוי להמשיך להעדיף את ה-NBA, ה-NFL וה-MLB, להן אין תחרות אמיתית מחוץ לארה"ב.
