בית ספר / צילום: שאטרסטוק
היו"ר החדש של "ועדת מקצוע האזרחות", ד"ר אסף מלאך, הנגיד לאחרונה בין המסורת הלאומית לבין "דת הדמוקרטיה". אין כנראה גבול לציניות. ד"ר מלאך מחביא את מה שהיא באמת דת, במשמעותה האורתודוקסית בלבד (הקפדה על קיום מצוות לפי המסורת), בתוך "המסורת הלאומית"; ואת התפיסה הדמוקרטית שאין לה מחויבות לטקסטים קדושים ולרבנים, הוא מכנה דת. מלאך חזר והפנה להשמצה שמפיץ הימין הישראלי זה שנים - על בעלי ההשקפה הליברלית וחסידי זכויות האדם בישראל - כאילו הם מחזיקים באינדיבידואליזם קיצוני ואנטי-חברתי.
אלא שההיפך הוא הנכון. תורת זכויות האדם בישראל היא במהותה תורה של דאגה לזכויות של מי שפוגעים בזכויותיו או אין מכבדים אותן. זאת, מתוך גישה של אחריות חברתית-אזרחית כוללת, ודאגה לזולת ולדמותה המוסרית של החברה. ההתקפה על חסידי זכויות האדם משקפת מהפך בעמדתו הקלאסית של הימין הישראלי - שראתה ביחיד מלך, והעניקה לו קדימות על המדינה - תפיסה הפוכה, המתקרבת לפאשיזם הרעיוני.
הרב אבי גיסר, ראש מועצת החינוך הממלכתי-דתי, התבטא אף הוא בעניין זכויות אדם, ואמר, כי הוא רואה באזרחות ובזכויות האדם עניין עלוב ודל. לפי שיטתו, מקצוע האזרחות, הנלמד בבית-הספר (לרוב בעל-יסודי) שבו לומדים על דרכי השלטון, הנהגת המדינה ומוסדותיה, יהפוך למקצוע של "עם ומדינה" (העם היהודי כמובן). את המקום היחיד במערכת החינוך, שתפקידו המרכזי הוא ליצור בית משותף, הומניסטי, לכל אזרחי המדינה - מקצוע האזרחות - הוא מבקש להלאים לטובת תפיסה חינוכית פרטיקולרית.
תפיסה כזו מדירה את האזרחים הערבים, וגוזרת עליהם "אחרות" ושוליות, תוך התעלמות מכך שמה שנעשה במערכת החינוך הממלכתית בכללותה, מדגיש את היסוד היהודי-הייחודי. לפי גישתו של גיסר, זכויות וחובות הן צמד המהלך יחדיו, ומכאן קצרה הדרך ל"שיטת ליברמן" המצדיקה פגיעה בזכויות לאלו שאינם משרתים בצבא. הרב גיסר מבקש להפוך את מקצוע האזרחות לשדה הטפה פוליטי לטובת מפעל ההתנחלות. לשם כך, הוא מבקש אף להציג את המשפט הבינלאומי כתומך במפעל זה - הצגה רחוקה מן האמת. הנאמנות למפעל ההתנחלות מביאה בהכרח להעלאת חשיבותו של ערך הלאומיות, אך ליהודים בלבד, ולערעור סמכותה הבלעדית של המערכת הפוליטית הנבחרת.
בעוד שאנשי המחנה הדתי-לאומי פועלים במרץ להחדיר את מרכולתם לתוך המערכת הממלכתית, לאנשי החינוך הממלכתי אין כל אמירה שעשויה להיות לה השפעה על החינוך הממלכתי-דתי. כאן המקום לשים לב, כי דרכו של זרם חינוכי זה, הממלכתי-דתי, בתחום הדמוקרטיה, נוסתה ו"הצליחה" להטמיע עמדות אנטי-הומניסטיות ואנטי-דמוקרטיות לרוב. מדינה נורמלית הייתה מקימה ועדה קרואה לחינוך הממלכתי-דתי, אך אצלנו מבקשים להשחית גם את המערכת הממלכתית.
זאת ועוד, נוצרה מציאות, במיוחד מימי כהונתו של השר גדעון סער, שלפיה תנאי הכרחי לקבלת תפקיד של השפעה על החינוך האזרחי הוא דתיות אורתודוקסית של ממלא המשרה, או לפחות ציפייה כי ירקוד לפי צלילי החליל של לאומנים-דתיים. הימין הישראלי החדש, האנטי-ליברלי והציונות הדתית חברו יחד, לפי התובנה הנהוגה במשטרים טוטליטריים, לגנוב את נפשות המתחנכים, ולהפוך אותם מאוהבי אדם ללאומנים ולמתנשאים. זו הדרך להפיכת ישראל ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינה לאומנית-דתית עם ציפוי דמוקרטי דקיק ודל.
לכן, נכון להיום, גבהות הלב של הציונות הדתית מכשילה את הרעיון של חינוך אזרחי, שהוא משותף לכלל המתחנכים. אם המחיר הוא חשיפת הלומדים בחינוך הממלכתי לאותן תפיסות אנטי-הומניסטיות ואנטי-דמוקרטיות, תפיסות של לאומנות-דתית המעמידה בראש סולם העדיפויות את ההשתלטות על יהודה-ושומרון, זהו מחיר שאסור לשלם. מול ניסיון השתלטות זה, הרע במיעוטו הוא הנהגת חינוך אזרחי נפרד.
יש להניח שהציבור הכללי, המחויב גם לערכים הומניסטיים, יעמוד על זכותו לחנך את ילדיו לפי דרכו, ולטובת עתידה של המדינה, ככזו שאינה רואה בדמוקרטיה - דת, ובמקצוע האזרחות משהו עלוב, אלא נושא חשוב.
הכותב הוא סגן-נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, ופרופ' (אמירטוס) באוניברסיטה העברית. עמד בראש ועדה שבחנה ועיצבה את לימודי האזרחות בישראל בשנות ה-90