הטרור שבפנים
כאילו שחסרים "קולבים" אקטואליים להיתלות בהם, כאשר באים להתייחס אל מחזה שעוסק במוסלמים בניו-יורק שאחרי פיגועי ה-11/9, ובכלל במתח שבין האסלאם ובין המערב - הגיע השבוע דונלד טראמפ והטיל את פצצת האטום החברתית על אמריקה. "יש לאסור על כניסת מוסלמים לארצות-הברית עד ש'נבין מה לעזאזל קורה פה'", אמר ללא בושה, וקינח כי מוסלמים - "הם אנשים שמאמינים רק בג'יהאד", וש"אין להם כבוד לחיי אדם".
אז נכון שמדובר במופע גזעני וביזארי של אדם הזוי, שאינו מפריד בין ארגון רדיקלי ובין מיליארד וחצי בני אדם, ונכון גם ששורת הגינויים המתבקשת לא איחרה להגיע. אבל מה אמור לעשות מוסלמי באמריקה של 2015 בואך 2016, כאשר המתמודד המוביל של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות-הברית, מסמן אותו כטרוריסט דה-פקטו. מה אמור לעשות אמיר קאפור, אותו עורך דין מתוקתק במחזה, שהמלצר במסעדה מביט בו כמי שעוד רגע מפוצץ את המקום על יושביו, רק על שום חזותו הפקיסטנית.
איאד אקטאר, אמריקאי ממוצא פקיסטני, מחזאי "כבוד אבוד" ("חרפה" בשמו המקורי, Disgraced), לוקח את תפוח האדמה הלוהט הזה, ואוחז אותו בשתי הידיים עד שהן נשרפות. על פני השטח הוא מייצר דרמה בורגנית מוכרת ואפילו שבלונית, שקורה בה מה שקורה בלא מעט מחזות מסוג זה - בגידות, כעסים, אכזבות, ניגודים שנמשכים וכן הלאה. אבל מתחת לפני השטח המחזה הזה מבעבע כמו לבה רותחת. הפוליטיקה של הזהויות והאבולוציה שלהן, הדונלד טראמפיות הנלוזה שחבויה בכל אחד, הדעות הקדומות שאי-אפשר לברוח מהן ולא משנה כמה מנסים, וגם לא מהדנ"א שנספג מהבית. אותו קוד כמו-גנטי שמביא לכך שאחרי שכל הפילטרים מתפוגגים, כל אחת מהדמויות מתנהגת בדיוק "כמצופה ממנה".
קל להבין מדוע המחזה הזה הצליח כל-כך בארצות-הברית בשנים האחרונות (זכה בפוליצר ובפרס האוף-ברודווי ל-2013, והוצג עד לאחרונה בברודווי): מדובר בדיון שהעולם המערבי צמא אליו. דיון שהפוליטיקלי קורקט שהשתלט על השיח, כמעט וסירס לגמרי.
הקהל נדרש להביט במראה
"כבוד אבוד" בתרגומו של קובי מידן ובבימויו של כפיר אזולאי, מביא את סיפורו של עורך הדין אמיר קאפור (עמוס תמם). הוא במקור מפקיסטן, אבל שינה את שם המשפחה על מנת שיחשבו שהוא הודי. הוא מוסלמי, אבל שונא את דתו שנאה תהומית. בכל כוחו הוא מבקש להשתלב בחברה המערבית, מחכה לשותפות בפירמה שמייסדיה יהודים, וגם נמצא במסלול לקבל אותה.
אשתו היא אמילי (שרה פון שוורצה), לבנה, ציירת ששואבת השראה מהאסלאם הקדום, ולא לשביעות-רצונו של בעלה, שמשוכנע שאין דבר חיובי בדת שלו. אמילי רוצה להציג בוויטני מוזיאון, שאייזיק (מיכה סלקטר) הוא האוצר של התערוכה בו.
אייזיק הוא יהודי, הנשוי לג'ורי (רות אסרסאי), עורכת דין אפרו-אמריקאית שעובדת ביחד עם אמיר, והנה הסיפורים משתלבים. מוסלמי, יהודי, שחורה ולבנה - שמנסים לנהל חיים בורגנים נורמליים לגמרי, אבל כנראה שהם לא באמת יכולים לעשות את זה. לא כיום, באמריקה של אחרי ה-11/9. על אחת כמה וכמה לא בישראל של ימינו, והקהל נדרש להביט במראה.
אט-אט המסכות מתקלפות, בין אלה הגלויות ובין אלה הגלויות פחות, והמסע שאזולאי וצוות השחקנים האיכותי שלו מעביר את הקהל, הוא אפקטיבי ומדויק. לא עניין של מה בכך, כאשר מדובר בחומר נפיץ כל-כך מצד אחד, וגם בכזה שעלול להיפך לקלישאה צדקנית מצד שני.
ראויים לציון הם עמוס תמם, שמראה שלא רק מנעד הקול שלו רחב (עם קריצה ל"קזבלן"), אלא גם המנעד שלו כשחקן דרמטי מצוין. וגם הקאמרי שנדרש לתיאטרון פוליטי בימים טעונים. אמנם הצגה מתווכת על "אמריקה" ולא מחזה מבית, אבל לפעמים צריך להביט אל האופק בשביל לראות את מה שנמצא שמתחת לאף.
"כבוד אבוד" מאת איאד אקטאר, תרגום: קובי מידן, בימוי: כפיר אזולאי, הקאמרי.
* ציון: 9
