פרופ' קווין ליידן / צילום: מירב מורן
"הערים 'המודרניות' גרמו לאסון חברתי, אשר מזיק לאנשים שחיים בהן". כך טוען בראיון ל"גלובס" פרופ' קווין ליידן (Kevin Leyden), סוציולוג ואיש מדע המדינה, שקנה את פרסומו בעולם האקדמי בזכות מחקריו על ההשפעה הקשר בין אושר אישי לבין סגנון הסביבה הבנויה. ליידן הוביל מחקרים על החשיבות של סביבות ידידותיות להולכי רגל, שבחנו את הערך הכלכלי והחברתי שצומח לפרט בזכות מרחבים ציבוריים פעילים ומטופחים, וחקר את הקשר בין סוג מגורים למעורבות חברתית וביטחון עצמי.
את הראיון הוא פותח דווקא בעבר הרחוק, בהצגת רצף תמונות בשחור ולבן מתוך תערוכת "העולם של מחר", שהתקיימה בניו יורק ערב מלחמת העולם השנייה. התצלומים שהוא מראה נלקחו ממיצג עצום מימדים שהוקם אז, לפני 75 שנה, בחסות חברת המכוניות הגדולה ג'נרל מוטורס והתיימר לתאר את העיר האידיאלית.
תחת הכותרת "פיוצ'רמה" (Futurama) הוצגה בתערוכה ההיא "עיר המחר", הבנויה במגדלים גבוהים ונטולת רחובות, אוטוסטרדות עצומות חולפות בתוכה, דרכיה מחולקות במפלסים שמפרידים בין כלי רכב להולכי רגל, והיא משלחת ומביאה אליה אנשים במכוניות מפרברים הפרושים למרחקים בסביבותיה. "קראו לזה מודרניות", אומר ליידן, "והדבר הנורא הזה נתפס, הוצג, ולמרבה הצער גם התקבל, כאידיאל תכנוני שערים בכל העולם ניסו להתפתח לפיו. כל היתר הוא כבר היסטוריה, רצף של אסונות".
"במקרה של תופעות כמו חשדנות, דיכאון, חרדה ועצבנות, הפסיכולוגים בדרך כלל מנסים לברר איך ההורים התייחסו אליך כילד ומה היה 'התפקיד' שלך בתוך המשפחה", אומר ליידן. "כמעט אף פסיכולוג לא מעלה על דעתו לברר איפה המטופל שלו מתגורר ועובד, ולחפש את הקשר בין חוסר ביטחון או דיכאון, בסגנון הבינוי שבתוכו ניצב הבית שלו, או בדרך שבה הוא מגיע לעבודה. כך גם במה שנוגע לבריאות, כשאדם או אישה סובלים מהשמנה, סוכרת, בעיות לב או עייפות שרירים, מחפשים את הבעיה בהרגלי האכילה שלהם, והרופאים ממליצים במקרה הטוב על דיאטה, ובמקרה הרע, על תרופות. אני עוד לא שמעתי רופא ממליץ לפציינט שסובל מעודף משקל, לשקול לעבור דירה ולהחליף את חיי הפרבר שלו בחיי עיר צפופה ומעורבת שימושים".
- אולי כי הצעה כזו מצד רופא מטפל, עשויה להוציא לו שם של תמהוני?
"מחקרים רבים וצולבים מראים שתופעת ההשמנה הקיצונית (אוביסיטי) הרבה יותר שכיחה בסביבות פרבריות מאשר בסביבות עם עירוניות מפותחת (צפיפות בינוי, עירוב שימושים, תחבורה ציבורית ואפשרות להשיג שירותים וצרכים יומיומיים ברגל - מ.מ.). צריכת תרופות פסיכיאטריות בקרב ילדים שכיחה יותר בפרברים מאשר בערים. צריכת סמים מכל הדרגות היא תופעה רחבה יותר בסביבות פרבריות, וכך גם תופעות כמו אלכוהוליזם והתמכרות למשככי כאבים. פשעים בתוך המשפחה, שיש להם קשר לפתולוגיות מסוג דיכאון, חרדה וחוסר ביטחון עצמי, גם הם נרשמים ומדווחים יותר בפרבר מאשר בעיר".
- אפשר לטעון כי האוכלוסייה בפרברים חלשה יותר מלכתחילה.
"אפשר כמובן לטעון כך, אבל יש דבר שהכול יסכימו עליו: התנאים הפיזיים הבסיסיים בעיר ובפרבר שונים לגמרי, והם מכתיבים אורח חיים שונה, שאינו קשור למצב כלכלי או לרקע סוציולוגי. כך למשל אם אדם מביא את המוצרים שמהם הוא מכין את ארוחותיו מחנות מכולת שכונתית שהוא מכיר את בעליה ומחליף איתו דברים כשהוא נכנס לקנות, זה שונה מצריכה במרכזי קניות מוקפים חניה, שעובדים בהם קופאים חסרי פנים וזהות בעיני הקונים.
"ילד שהולך לבית ספר בבוקר ורוכב על קורקינט לבקר חברים ומתחכך באנשים ברחוב, זה דבר אחד, וילד שמקורקע לביתו אם לא מסיעים אותו במכונית סגורה, זה דבר אחר. בפרברים הרחובות שוממים ומסוכן ללכת ולרכוב בגלל מהירות המכוניות. אדם שמגיע לעבודתו בתחבורה ציבורית שמחייבת אותו ללכת או לרכוב באופניים חצי שעה ביום והוא נתקל תוך כדי כך באנשים שהוא חייב לקיים איתם קשר כלשהו, ייפתח קישורים חברתיים שונים ממי שנוסע תמיד במכונית שבה רק הוא נמצא, כמו בפרברים".
כפר מפותח, מאוד. לונדון
הגורם המכריע באושר: חנויות
במחקרו האחרון של ליידן, שנעשה באוניברסיטה הלאומית של אירלנד בעיר גלוואי, בה הוא משמש כפרופסור מ-1992, הוא ניסה לאמוד את הקשר בין סגנון הסביבה הבנויה, לבין אושר אישי. המחקר התבסס על סקר בקרב אוכלוסיות ממגזרים כלכליים וחברתיים שונים, בשכונות שונות, בעשר ערים: ניו יורק, לונדון, פריז, שטוקהולם, טורונטו, מילאנו, ברלין, סיאול, בייג'ין וטוקיו.
תושבי הערים נשאלו על מצבם הכלכלי והמשפחתי והתבקשו לדרג את מידת האושר שלהם (מ"מאושר מאוד" ועד "לא מאושר כלל"). אחר כך, ולכאורה בלי קשר, נשאלו הנסקרים על מאפיינים שונים של העיר, שאלות כלליות: האם היא יפה, נקייה, יקרה, בטוחה וכיוב', ושאלות שנוגעות למידת הנגישות לשירותים: תחבורה ציבורית, חנויות, מתקני ספורט, מוסדות תרבות, גינות ועוד.
הקשר הגבוה ביותר לאושר נמצא במאפיין הקרבה לחנויות. רוב האנשים שהעידו שהם יכולים להגיע ברגל לקנות את צורכי היומיום שלהם, גם העידו שהם מאושרים מאוד. המאפיינים הבאים בעוצמות הקשר לאושר היו קרבה ונגישות למרכזי פנאי ובילוי ולתחבורה ציבורית - יותר מ-80% מהאנשים שהעידו על עצמם כמאושרים, היו בין אלה שהתחבורה הציבורית משמשת אותם באופן משביע רצון ושמרכזי הבילוי שלהם סמוכים ומספקים את צורכיהם בשביעות רצון גבוהה.
אחריהם הגיעו מאפיינים כגון תנאים לגידול ילדים, הניקיון של העיר והביטחון ברחובותיה, שגם להם נמצאה השפעה על האושר, אך באופן פחות מובהק. עוד ממצא חשוב הוא כי למצב הכלכלי, לגיל ולמצב משפחתי אין השפעה על הזיקות הללו. רוצה לומר: מבוגרים וצעירים, עניים ועשירים, רווקים ונשואים, מושפעים מאיכות התחבורה הציבורית, הקרבה למסחר, הנגישות למקומות בילוי ואיכות המרחב הציבורי (ניקיון וביטחון) במידה שווה.
מחקר אחר שעשה ליידן ביקש מתושבים בערים שונות באירלנד לציין דברים שנמצאים בטווח הליכה מביתם: פאב, בית מרקחת, מכולת, גינה ציבורית וכד', והאם הם יכולים להגיע למקום העבודה שלהם ברגל. המידע הזה הוצלב עם תשובות לשאלות על התנהגות והרגלים חברתיים: האם אתה מכיר את השכנים, האם אתה מוכן להתנדב למטרות חברתיות ועוד. כמו כן נבדקו עמדות לגבי סוגיות מקומיות, כדי לברר אם הנשאל מתעניין בסוגיה או אדיש. הצלבת הנתונים מצאה כי ככל שיש יותר שירותים במרחק הליכה, עולות מידת האמון בין התושבים לבין עצמם, מידת המוכנות למעורבות קהילתית והאכפתיות הפוליטית.
"השורה התחתונה היא שחיים בקנה מידה קטן הם יותר חברתיים ויותר מאושרים", מסכם ליידן. "טוב לנו יותר לגור בסביבה שדומה לכפר: אנחנו מרוצים יותר כשאנחנו יכולים להשיג את צורכי היום יום שלנו בהליכה, אנחנו מרגישים בטוחים יותר כשאנחנו מכירים את השכנים, לפחות במראה, ומגלים אכפתיות לסביבה ככל שאנו מכירים אותה יותר, פיזית ואנושית".
- איפה יש איכות מגורים כזו?
"אומר קודם איפה לא: אין אותה בישובים הפרבריים שיש בהם רק מגורים ושמי שחיים בהם תלויים באופן מוחלט במכונית שמונעת כל אינטרקציה בין אנשים, ואין סיכוי לפיתוח מסחר ברחובות, שהוא הייסוד לקיום שירותים שאפשר להגיע אליהם ברגל".
- הערים לא טובות, והפרברים לא טובים. מה נשאר?
"נשארו הערים שהתחילו את דרכן ככפרים קטנים או עיירות שהתאחדו ונהפכו לעיר אחת, לונדון, ברלין, וגם ניו יורק. בהן לכל שכונה יש כל השירותים שאדם זקוק להם ביום יום. מי שגם עובד בהן, יכול שלא לצאת מתוכן חודשים ואפילו שנים. הן תוססות, יש חיים ברחוב, בגלל זה הן גם בטוחות יותר באופן יחסי. משום שהן צפופות מספיק כדי להצדיק גם תחבורה ציבורית טובה שמאפשרת לנוע בקלות לאזורים אחרים בעיר, הן מקבלות ציונים טובים במדדים בינ"ל שמדרגים את 'הערים שבהן אנשים מאושרים יותר'. זה לא מקרה".
- כולם רוצים לגור בניו יורק ובלונדון. אבל זה קצת יקר...
"זה נכון. האזורים שבנויים בסגנון הזה מתפוצצים מביקוש, שמביא בתורו להתייקרות נוראית בדיור. בכל מדינה הדור הצעיר חושב שזו הבעיה הפרטית שלו, אבל זה קורה בכל הערים הטובות, בכל המדינות, בכל העולם. אין טעם לנסות להדביק את הביקוש, אין סיכוי שנצליח בכך".
- אז מה הפתרון?
"לא הגיוני לדחוס עוד אנשים ללונדון. זה גם עלול להרוס את האיכות שלה שבגללה הביקוש כה גדול. יותר יעיל, אקונומי ואפשרי, לייצר עוד לונדון".
- למה זה לא קורה?
"כי קשה לשנות תפיסות עולם. שלחתי את הסטודנטים כתרגיל למתווכי דירות. פעם הם הציגו את עצמם כזוג נשוי המחפש דירה לקנייה, ופעם כרווקים. ב-98% מהמקרים הפנו המתווכים את ה'משפחה' לדירה בפרבר, ואת הרווקים לדירה בעיר, עוד לפני שהמתווך שאל להעדפה של 'הלקוחות'. השוק עדיין דוחף לבנייה פרברית ולתכנון שפוגע באושר, באצטלה של אושר".
- יש אנשים שזה באמת החלום שלהם, בית קטן עם גינה.
"אני לא כופר בכך, אבל לפחות שתהיה גם אופציה אחרת. כיום בונים רק את האופציה הרעה, מה שנשאר מהסגנון הטוב מאוד יקר, ולכן מתעוררת התלונה על ג'נטריפיקציה, כי רק העשירים יכולים להרשות לעצמם לגור בערים טובות. במקום להילחם על דיור בר השגה בלב מנהטן, פשוט תתקנו את ניו ג'רזי".
"תתקנו את ניו ג'רזי". ניו-יורק
המשבר הפיננסי? נו, באמת. היכונו למשבר התשתיות
השיחה עם ד"ר קווין ליידן מתקיימת בלבה הסואן של "סמארט סיטי אקספו" בברצלונה, התערוכה הבינלאומית הגדולה לטכנולוגיות ניהול ופיתוח ערים.
הטרנד הנוכחי, הסוחף ראשי ערים ומעורר תעשייה של מיליארדים, מזכיר לו את אופנת "המודרניות" אליה נדחפה אמריקה באמצע המאה שעברה, אשר הולידה את הפרבור שבעיניו הוא אסון.
את העלות של הפרבור קל יותר לתפוס כשמדברים על תשתיות: "אנחנו מתאמצים כבר קרוב לעשר שנים להתגבר על משבר פיננסי שכתוצאה ממנו אנשים הפסידו תקוות וכסף. אבל לא ירחק היום שבו יגיע משבר הרבה יותר גדול ומורכב, בדמות התמוטטות הסביבה הפיזית", מנבא ליידן.
"יש בעולם מיליוני קילומטרים כביש, גשרים, קווי חשמל, צינורות להולכת מים וביוב, בניינים גבוהים וקונסטרוקציות מסובכות. המערכות הוקמו במציאות שהקופה הציבורית מלאה, אז בנו ובנו, בלי להביא בחשבון שכל זה בא עם חשבון תחזוקה צמוד, שהמקור למימון שלה הוא מסים. בארה"ב זה כבר קורה, במדינות ובערים שסבלו יותר מהמשבר, כבר אין כסף, והתשתיות הפיזיות פשוט קורסות. דטרויט היא המקרה המפורסם, והיא לא במצב הכי קשה מבחינה זו, כי היא מקבלת סיוע חיצוני. יש עוד ערים במצבה, שהן לא בירה של תעשיית דגל לאומית, ולכן לא שומעים עליהן ואיש לא ממהר לעזור להן.
"בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת כל המתכננים, ראשי הערים, וגם התושבים רצו להיות 'מודרניים', וזו התוצאה. אנחנו צריכים לנקוט משנה זהירות כשמתחילים לפתח תשתיות טכנולוגיות, גם להן יש עלויות וחשבון תחזוקה".