נפתלי בנט / צילום: יואב קרני
ביום שישי האחרון חשף אור קשתי ב"הארץ" את המרכזים להעמקת הזהות היהודית, שפועלים במימון משרד החינוך בבתי הספר הממלכתיים. מלבד העובדה שמדובר בשטיפת מוח בוטה לילדים שהוריהם מחזיקים בתפישות עולם חילוניות, מתברר שהמרכזים הם מעיין שלוחות של מפלגת הבית היהודי.
הסיפור נחשף עקב מייל פנימי ששלח מנכ"ל איגוד המרכזים, איתי גרנק, בו ביקש להודות לאנשים שפעלו להגדלת תקציב הפעילות של המרכזים. גרנק מודה לשר בנט, לשרה שקד, לח"כ סלומיאנסקי ולמנכ"ל מפלגת הבית היהודי. מישהו לא סגר שם את הקצוות. בתור יוצא יחידה מובחרת נראה שבנט לא זכר לדאוג להחרשת המבצע.
אפשר רק לנחש איך נשמעה השיחה בין גרנק לשר החינוך בנט, כשזה האחרון גילה שהסיפור דלף מהשטח. הקצין "המורעל" זעם מן הסתם על הראש הקטן שהפגין החייל שלו, והזכיר לו שהוא לא זקוק לגינוני התודה הפומביים הללו.
אבל הטעות החמורה של בנט היא לא בפאק בתכנון של המבצע הנלוז והאנטי דמוקרטי שהגה עם חבריו. בנט טועה בכך שהוא לא לומד לעולם מהטעויות של עצמו. הוא ממשיך להיות יהיר והתכונה זו עולה ביוקר. לפעמים, המחיר הוא אישי או פוליטי, אבל בדרך כלל הציבור משלם בכספי המיסים במקום בנט.
שטיפת המוח יהודית שחבורת הבית היהודי לקחה לעצמה כמשימה ראשית היא חטא ציבורי. כל מי שחרד להמשך קיומו של העם היהודי, אמור להזדעזע מהמעשים האלה. כמוהו גם מי שעסוק בזיקה היהודית של הציבור החילוני. כמה זרה, אלימה ומעוררת התנגדות יכולה "היהדות" להיות. את הזיקה והסקרנות שתפישת העולם החילונית מאפשרת לייצר כלפי הפילוסופיה היהודית, בולמים פקידוני היהדות. במקום תורה פילוסופית אנחנו חשופים לאונס ברוטאלי לאומני ומתנשא.
כל שוטף מוחות מתחיל אמור לדעת שככל שהוא בוטה, אלים, ומתגרה, כך הוא משאיר תאי התנגדות תוססים במוח הנשטף. כל כך הרבה יותר קל לבטל את השיח היהודי כשהשותפים לשיח הם אנשים ששודדים את כספך ואת אמונתך, יהירים ונכלוליים. מנהיג הבית היהודי התחיל את הקריירה שלו כמנהיג דתי נאור; הייטקיסט מסיירת מטכ"ל שיודע לעמוד על התפר שבין הציבור החילוני לדתי, ולחבר בין כל המחנות. איילת שקד החילונית היתה אמורה להיות הגשר בין שני המחנות. ומנכ"ל המפלגה? הוא היה אמור לשמור על הקולות החילוניים לטובת הבחירות הקרבות.
בנט וחבורתו, שספגו מהלומת חוסר אמון בבחירות האחרונות, מנסים לשקם את כוחם על חשבוננו. בשקט בשקט (עד שחפ"ש סורר הורס את החשאיות) הם חופרים מנהרות אל לב הדמוקרטיה הרופפת שלנו. בהמולת השופל והקונגו הם לא מהססים לפגוע במכנה המשותף שהולך ומצטמצם בין המחנות. ואולי להפך: הם מחלישים ומדללים את הקשר, כדי שתהיה להם הצדקה להתמש בכספי הציבור לטובת הידוק וחיזוק הזיקה היהודית.
בספרות המקצועית על דמותם של מנהיגים ועל עיצוב מנהיגות, מזהירים הכותבים (פילוסופיים, היסטוריונים, חוקרים ויועצים ) מפני הכוח הבלתי מדוד שמקבלים מנהיגים לידיהם ללא כל הכנה. בתחילה העוצמה משכרת, וככל שהיא ממשיכה מבלי שמישהו מתכנן ומתעל אותה - היא משקרת. בספרי המנהיגות ובאגדות שיכורי כוח סופם ליפול. אבל במציאות, למרבה החלחלה, נראה כי התורות הללו כבר לא תקפות. ואולי כבר יש מישהו במשרד החינוך שקיבל תקציב מיוחד ועמל על חיבור של ספרי מנהיגות חדשים.
■ הכותבת היא יועצת אסטרטגית לבכירים.