כשגיל ריבה היה בן שלוש, הוא חזר באחד הימים מהגן ודמעות בעיניו. אמא שלו תפסה אותו בפרק היד, הושיבה אותו ליד ארגז הלחם במטבח, ובאצבע מורה מושטת לאפו אמרה לו, ספק בציווי ספק בכישוף, "אתה, לא תבכה יותר בחיים". כמה ימים אחר כך שוב העליבו את גיל הקטן, והדמעות שוב זרמו. "זה לא דבר ששוכחים", הוא מספר. "אישה גדולה, שאני מעריץ, מלכת העולם ואני ילד קטן. היא אמרה לי במבט מקפיא, 'תקשיב לי טוב, פעם אחרונה שאני אומרת את זה: הדמעות שלך הן מאוד-מאוד יקרות. תשמור אותן למקרה הצורך'. מאז לא בכיתי".
- מאז גיל שלוש לא בכית?
"דמעה אחת לא. אני מת לבכות. הייתי בכל הטיפולים האפשריים. לא יכול לבכות".
- דווקא אתה, שיצא לך שם של מי שמביא את מרואייניו לכדי בכי.
"יצא לי שם כזה, אבל זו ממש לא המטרה שלי. נורא קשה לי שאנשים בוכים. הרי לגרום לבן אדם לבכות זה הכי פשוט, זה לא שעושים אקרובטיקה והוא בוכה. אם הוא בכה וזו הדרך שלו לבטא את הצער, את ההתרגשות, אז אוקיי, ככה הוא מבטא את זה. הרבה אנשים נורמליים מוצאים את ההתרגשות הנוזלית כדרך טובה להתנקות. לי באופן אישי, יש בעיה עם זה".
- ומה אתה חושב כשמרואיין מתחיל לבכות?
"אני לא מזהה את זה כחולשה, אני מקנא בו".
- אבל כמראיין, אתה לא מתלהב מזה ורואה בזה הישג.
"לא, זה לא מחרמן אותי. מעדיף שהוא יסתכל עליי ויגיד, 'אתה יודע משהו? עכשיו כשאנחנו מדברים, אני מסתכל על עצמי ואומר שאולי יכולתי לעשות את זה אחרת'. זה הרגע של ההזדככות שבו אדם באמת מצליח לראות את עצמו מקרוב, על כל חולשותיו ופגמיו, ולהגיד, 'היי, זה אני, ואני אוהב את עצמי'. וזה חייב לקרות בכל ריאיון מבחינתי".