שנתיים לאחר אימוץ חוק הריכוזיות, לפחות 100 חברות ישראליות משמעותיות מתבשלות עדיין בדייסת חוק הריכוזיות שבישלה הממשלה. חברות אלה נדרשות לפעול תוך שנים ספורות (עד 2017 או 2019, לפי המקרה) ליציאה מתחולת החוק, בין בדרכים של מכירת נכסים, מיזוג, הפיכת חברות לפרטיות, הסטת מימון ישראלי לחו"ל וכן פעולות אחרות.
בין החברות הכפופות לחוק הריכוזיות נמצאים חלק גדול מהבנקים ומחברות הביטוח. ראינו את מסלולי המשוכות המייגעים שנאלצו לעבור חברות הביטוח כלל והפניקס בשנים האחרונות.
במקרה של חברת כלל ביטוח, נערך כעת סבב התמודדות שני, שבו הוגשו הצעות על-ידי 3 קבוצות רוכשים סיניות (אחת מהן, בהרכב שונה, לא אושרה בעבר על-ידי הממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון במשרד האוצר, דורית סלינגר).
גם לגבי חברת הפניקס, נערך כעת סבב מכירה שני. לאחר שעסקת הרכישה על-ידי משפחת קושנר מארה"ב לא הגיעה לקו הסיום, נחתם הסכם חלופי לרכישת הפניקס על-ידי חברת פוסון הסינית. כשכבר נדמה היה שהממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון, עומדת לאשר את פוסון כרוכשת, התרחשה התפתחות מפתיעה כשיו"ר החברה נעלם, ודווח שהוא נמצא כעת בחקירה בסין. כך שנכון למועד זה, קיימת אי-ודאות כיצד תושלם עסקה זו.
רוכשים סיניים נוספים זכו בנכסים ישראליים משמעותיים - ברייט פוד בתנובה, כמצ'יינה באדמה (לשעבר מכתשים אגן) ועוד. גם בנכסים משמעותיים אחרים זכו רוכשים זרים - לדוגמה, קרן ההשקעות האירופית פרמירה שרכשה את נטפים.
אמנם אין כל פסול ברכישה על-ידי זרים, אך אף שבעלי הון ישראלים נאלצים למכור נכסים איכותיים שלא היו מוכרים אלמלא חוק הריכוזיות, אותו חוק מונע בפועל (או מגביל משמעותית) ביצוע רכישות על-ידי משקיעים ישראליים. כך שלא במפתיע, בעלי ההון בישראל ייאלצו להסיט השקעות לחו"ל, והמשק הישראלי רק נפגע מכך.
חוק הריכוזיות (ובשמו המלא החוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות) נועד להצר את צעדיהם של בעלי ההון בישראל, כדי שלא ינצלו לרעה את כוחם. יחד עם זאת, כאשר נדרש בעל הון, כגון צדיק בינו, למכור את השליטה באחת משתי החברות שלו - פז או הבנק הבינלאומי - נפגעים מכך גם בעלי מניות המיעוט בכל אחת מהחברות הציבוריות; ולמעשה, כל אחד מאיתנו (באמצעות כספי הפנסיה). זוהי תוצאה שלילית שאליה לא כיוון המחוקק, ושממנה נפגעים גם בעלי ההון וגם גברת כהן מחדרה.
לאחר שנתיים (החוק נחקק ב-2013), רווחת יותר הסברה כי מטוטלת הרגולציה נעה רחוק מדי לחומרה. ייתכן כי אילו היה נבחן היום אימוץ חוק הריכוזיות, הייתה נבחרת חלופה קיצונית פחות, שלא הייתה דורשת מכירת נכסים קיימים, אלא הייתה מקפיאה את תמונת המצב עובר (לפני) לחקיקת החוק, ומטפלת בניגודי עניינים אפשריים בדרכים אחרות.
בידי המחוקק שלנו ישנם כלים רבים ויצירתיים לשם כך.
אף שנותרו עדיין בין שנתיים ל-4 שנים לקיום הוראות החוק, פרק זמן זה הוא קצר למדי לביצוע עסקאות כאלה. זאת בהתחשב בתנאי השוק, בסנקציה החמורה על הפרתו (מכירה כפויה באמצעות נאמן) ובתקדימים של ניסיונות המכירה החוזרים לאחרונה.
אחרי הכול, כמו במשחק הכיסאות המוזיקליים, אף לא אחד מעוניין להישאר עומד כשהמוזיקה נפסקת.
■ הכותבת היא שותפה וראשת מחלקת מיזוגים ורכישות במשרד עורכי הדין רון גזית, רוטנברג.