עו"ד משה ניסים / צילום: איל יצהר
שר המשפטים ושר האוצר לשעבר, עו"ד משה ניסים, החבר כיום בוועדת איתור היועץ המשפטי לממשלה, ישלם מס של למעלה ממיליון שקל על מכירת זכויותיו בשותפות עורכי הדין שניהל בשנת 2002 לחברה שבבעלותו המלאה, בתמורה ל-3 מיליון שקל - כך קבע השבוע בית המשפט העליון, במסגרת פסק דין הדוחה את ערעורו של ניסים על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לבטל שומה לפי מיטב השפיטה שהוציא לו פקיד השומה.
השאלה שנדונה בבית המשפט העליון היא אם עסקה שדווחה לרשות המסים כמכר מוניטין של שותף במשרד עורכי דין לידי חברה שבבעלותו המלאה - אכן מהווה מכירת מוניטין, שאז נהנה המוכר משיעור מס מופחת; או שמא מדובר במכר זכות בשותפות, שאז המס גבוה בהרבה.
ניסים הוא אישיות ציבורית ידועה - הוא נבחר מספר פעמים לכהן כחבר כנסת ושימש לאורך השנים בתפקידי מפתח בממשלה. לפני שפצח בקריירה הפוליטית (וגם לאחריה), עסק ניסים בעריכת דין, תחילה כשכיר ולאחר מכן כעצמאי - החל מהסמכתו בשנת 1964 ועד מינויו לתפקיד שר ללא תיק בשנת 1978. עם תום כהונתו ופרישתו מהחיים הפוליטיים בשנת 1996, שב לעסוק בעריכת דין.
בספטמבר 1999 חבר ניסים לעו"ד מוטי רינקוב ולעו"ד אבי סנדרוביץ, והשלושה הקימו משרד עורכי דין בשם "משה ניסים, רינקוב, סנדרוביץ, משרד עורכי דין". הגם שלא נחתם הסכם שותפות בכתב, השלושה היו שותפים בשותפות בחלקים שווים. במאי 2002, הקים ניסים חברה המוחזקת על-ידו בבעלות מלאה תחת השם "משה ניסים חברת עורכי דין", וכ-3 שבועות לאחר מכן נחתם הסכם מכר בינו לבין החברה, במסגרתו מכר ניסים לחברה את המוניטין שצבר בכל שנות עבודתו ובמסגרת מגוון תחומי פעילותו, תמורת סך של 3 מיליון שקל.
בהסכם צוין כי כוונת הצדדים היתה ששמו של ניסים ישמש "כאבן שואבת ללקוחותיה העתידיים" של החברה. בפועל, תמורת ההסכם לא שולמה לניסים - ובמקום זאת, נרשמה לטובתו יתרת זכות בגובה התמורה בספרי החשבונות של החברה. סמוך לאחר חתימתו של ההסכם, וכבר בשנת המס 2002, חדל ניסים לדווח על הכנסותיו מהשותפות, והחברה היא שהחלה מדווחת על הכנסות ממקור זה.
הטבת מס
בתקופת עריכת ההסכם, העניקה פקודת מס הכנסה (סעיף 88 לפקודה), הטבת מס ייחודית במכירת נכס מוניטין. מכוח ההטבה ניתן היה לחשב את רווח ההון מהמכירה, כך שחלק מהתמורה יהווה "סכום אינפלציוני" - וזאת גם כאשר המוכר לא קנה את המוניטין ולא שילם בעד רכישתם, אלא יצר את המוניטין בעצמו. ההטבה הייתה גלומה בכך ש"סכום אינפלציוני" חייב מס בשיעור 10% בלבד, בעוד שרווח הון ריאלי חייב ככלל בשיעור מס גבוה יותר - הוא שיעור המס השולי אליו חשוף הנישום (אשר יכול להגיע עד ל-50%, לפי הוראות הפקודה). כך, ייחוס חלק מרווח ההון לסכום אינפלציוני משמעו הפחתה בגובה המס.
זמן קצר לאחר חתימתו של ההסכם, בינואר 2003, נכנס לתוקף תיקון מספר 132 לפקודה, ובמסגרתו בוטלה האבחנה בין מוניטין לבין נכסים אחרים, ובכך ביטל המחוקק את הטבת המס. ואולם, התיקון אינו חל בעניינו של ניסים, בהיותו מאוחר להסכם.
בשנת 2002, בדוח שהגיש לרשות המסים, הצהיר ניסים על מכירת המוניטין לחברה, ושם ציין כי לא רכש את המוניטין, וכי המוניטין החל לצמוח בשלהי 1964, מרגע שהוסמך כעורך דין. בהתאם לכך, ייחס ניסים את חלק הארי של תמורת ההסכם, כ-2.98 מתוך 3 מיליון שקל, ל"סכום אינפלציוני"; ואת יתרת התמורה, כ-10,000 שקל בלבד, ייחס לרווח הון ריאלי.
מכירת זכות
רשות המסים לא קיבלה את פרשנותו של ניסים, ובצו השומה שהוצא לו, סירב פקיד השומה לראות בנכס שנמכר על-ידי ניסים לחברה כמוניטין. לגישתו של פקיד השומה, מדובר היה בהסבת הזכות לרווחי השותפות לידי החברה - הסבה שיש בה משום מכירת זכותו של המערער בשותפות. הרשות הוציאה לניסים צו שומה, לפיו תמורת ההסכם חייבת במס על רווחי הון במלואה. על צו זה הגיש ניסים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אך ערעורו נדחה.
שופט המחוזי, אלטוביה מגן, קיבל את עמדת הרשות וקבע כי במקרה של ניסים לא הועבר לידי החברה נכס בעל ערך כלכלי, כדוגמת רשימת לקוחות, וגם לא נקבעה תנית אי-תחרות בין הצדדים; כן נקבע, כי אף אם סממנים אלה היו מתקיימים בהסכם, ספק אם ניתן היה לייחס להם משקל כשלהו בנסיבות שבהן ניסים טוען כי מכר מוניטין לחברה שבבעלותו הבלעדית, אך לא ביצע כל שינוי באופן שבו פעל כעורך דין בשותפות.
המחוזי ציין כי ניכר שיכולת משיכת הלקוחות גלומה באופיו, מהותו ותכונותיו האישיות של ניסים. ואולם, לדבריו, לא עלה בידי ניסים להוכיח שקיים מנגנון עסקי כלשהו, הנפרד ממנו ומזוהה בקרב הלקוחות כבעל שם טוב בזכות עצמו; במצב דברים זה נקבע כי לא הועבר נכס מוניטין מניסים לחברה שבבעלותו. על קביעות אלה ערער ניסים לבית המשפט העליון.
קיום מוניטין להעברה
השופטת ענת ברון, בהסכמת השופטים אורי שהם ויצחק עמית, דחו את הערעור של ניסים. שופטי העליון ציינו כי ניסים השקיע מאמץ ניכר כדי לבסס את הטענה כי לזכותו מוניטין מפוארים; כי מוניטין אלה הם שמשכו את לקוחות השותפות לצרוך את שירותיה שוב ושוב; וכי הקצב המהיר שבו גדלה והתפתחה השותפות גם הוא תוצר ישיר של שמו הטוב של ניסים - ולפיכך, אין ולא יכול להיות חולק כי ניסים נהנה ממוניטין. "כפי שקבע גם בית משפט השלום, ניסים הוא אדם רב-פעלים, שכיהן בעמדות מפתח ציבוריות ומילא תפקידים בכירים ביותר. במרוצת השנים צבר ניסים מוניטין לרוב, ושמו הטוב הולך לפניו", ציין העליון.
ואולם, קבעו שופטי העליון, "עצם הוכחת קיומם של מוניטין בידי ניסים לא די בו. שומה היה על ניסים להראות כי מדובר במוניטין עסקיים הניתנים להעברה - ובעניין זה הוא כשל, ולא הניח תשתית עובדתית או ראייתית התומכת בעמדתו".
השופטים קבעו כי נסיבות המקרה מלמדות כי אין לכאורה משמעות מעשית כלשהי למכירת המוניטין הנטען. "לאחר כריתתו של ההסכם, ממשיכה השותפות לעשות שימוש בשמו הטוב של ניסים למשיכת לקוחות, בדיוק כפי שהיה קודם לכן - שכן החברה היא היא ניסים. ואולם, לא היה זה המצב אילו מדובר היה בהעברה אמיתית של מוניטין - שאז מקובל כי מוכר המוניטין פורש מעיסוקו הקודם, לפחות באופן חלקי, ומאפשר לרוכש להעביר אליו את קהל הלקוחות".
השופטים ציינו עוד כי הטבת המס שהייתה קבועה בעבר בפקודה, איפשרה לנישום לדווח על חלק כזה או אחר של התמורה ממכירת מוניטין כ"סכום אינפלציוני", החייב במס בשיעור 10% בלבד - בעוד שבגין רווח הון ריאלי חב הנישום במס בשיעור של עד 50% (שיעור המס השולי שאליו הוא חשוף לנוכח שווי ההסכם) ו"אין כל פסול בעצם העובדה שנישום מבקש לנצל הטבת מס הקבועה עלי חוק". ואולם, העירו שופטי העליון, "אחת הסיבות העיקריות לביטולה של הטבת המס במכירת מוניטין במסגרת תיקון מספר 132 לפקודה, היתה שהטבה זו נוצלה שלא למטרה שלשמה ניתנה והפכה כר פורה להימנעות מתשלום מס", וכי "הרושם הוא שגם במקרה דנן, הניסיון לשוות לעסקה צביון של מכר מוניטין חותר תחת תכליתה של הטבת מס זו". ניסים, לפיכך, חויב בנטל המס הגבוה יותר, וכן בתשלום הוצאות משפט בסך של 25 אלף שקל.