כאן מסתיימים שידורינו
ליגת האלופים
"עובדה", יום חמישי 21:15, ערוץ 2 קשת
לפעמים אתה תוהה מי היה בעל החזון שהחליט להצמיד מצלמה לתופעה בתחילת דרכה, כדי לקטוף את הפירות בצורת תיעוד בלעדי כאשר אותה תופעה הופכת לדבר הגדול הבא. הפעם, כך נדמה, לא נדרש חזון אלא רק שכל ישר: כבר עת מונה דייויד בלאט למאמן ראשי ב-NBA, היה ברור שלא משנה איך תתקדם הקריירה שלו, סיפור גדול יהיה פה.
הבונוס הגיע בדמותם של כמה כוכבים ובראשם לברון ג'יימס, שחקן ענק עם אישיות מורכבת שאתגר את המאמן על בסיס יומי: לעולם לא ידעת על איזה צד קם האריה הזה עד שלא פתחת את דלת הכלוב.
יהיה כיף לצפות הערב ב"עובדה", בעיקר מפני שהסיפור של דייויד בלאט נותן תקווה: במחצית העונה שלפני הגעתי ל-NBA, היו במכבי תל-אביב מי שרצו לשלוח אותו הביתה. הוא שרד את ניסיון ההדחה, זכה באליפות היורוליג, התדפק על שעריה של הליגה הטובה בעולם בהנחה שיהיה עוזר מאמן, חיפש אתונות ומצא מלוכה.
מעבר לכדורסל, יש כאן גם סיפור תרבותי אתני: בלאט הוא אמריקאי שהיה לישראלי - וככזה שב למכורתו. הוא התקבל בקרב התקשורת האמריקאית רק אחרי שהשיל מעליו את הפאסון הישראלי והודה (בדיעבד) שאין לו מושג. רק אז החלו האמריקאים - שמתים על התנצלויות (כפי שיעיד כל פוליטיקאי שהופיע בפני התקשורת המקומית במבט מושפל, אוחז בידה של רעייתו הנבגדת ומבקש את סליחתה) - לקחת אותו ברצינות.
האמת? הם לא היו צריכים להמתין עד להתבטלות מרצון הזאת בפניהם: כל מי שהחזיק מעמד בתפקיד מאמן נבחרת רוסיה עם שם משפחה כמו "בלאט", קורץ כנראה מחומר של אלופים.
הונאה צרופה
סופ"ש סרטי נוכלים בערוץ yes4
בנוכלים, בניגוד לפושעים אחרים, היה משהו שעורר תמיד את הסקרנות, מעין קסם שעוזר להשכיח את הקורבנות ולהתמקד באישיותו מורכבת של הנוכל.
קצת חבל לי על קלאסיקות כמו "העוקץ" (רוברט רדפורד ופול ניומן) ו"הנוכלים" (עם אנג'ליקה יוסטון), שנעדרים מהמרתון הזה, אבל הנה 4 סרטים שבכל זאת מספקים את הסחורה:
ב-18:37 נצא לדרך עם "שני פנים לינואר", אודות זוג נוכלים (קירסטין דאנסט וויגו מורטנסן) שהטיול שלהם ביוון הולך ומסתבך. ב-20:16 יעלה ויבוא "שם המשחק" של דיוויד מאמט בכוכבם של לינדסי קראוס וג'ו מונטנייה - בתפקיד הנוכל שסוחף פסיכולוגית לעולם של שקרים.
ב-22:00 תגיע הקרנת הבכורה של הערב "פוקוס" בכיכובם של וויל סמית ומרגו רובי, אחד השמות החמים (והיפים) בהוליווד בשנה האחרונה, מאז התפקיד שלה ב"הזאב מוול סטריט", שהוא בדיוק הסרט הבא ברשימה (23:45), שמבוסס על מקרה אמיתי על האיש (ליאונרדו דה קפריו) שעשה מאות מיליונים ממניות כשהוא חמוש בתאוות-בצע וערימות של קוקאין, בסרטו המוצלח מאוד של מרטין סקורסזה.
כאן מסתיימים שידורינו
16 שנה מלאו לטור הזה, שנכתב מתוך אהבה למדיום שנקרא "טלוויזיה". לא תמיד פגעתי: לפעמים לא דייקתי בשעת השידור, לפעמיים - אוי לבושה - טעיתי בערוץ (זו ההזדמנות לבקש את סליחת ערוץ הוט 3 על שייחסתי את שידור הסרט "אפס ביחסי אנוש" ששודר שם בבכורה בשבוע שעבר - וישודר בשידורים חוזרים גם במהלך סוף השבוע שלפנינו - לערוץ yes קולנוע ישראלי), אבל בנאום ההגנה שלי אטען שבאתי מאהבה.
התחלתי לכתוב ביקורת טלוויזיה ב-1999: אהוד ברק היה ראש ממשלה שהבטיח שאנו נמצאים באשמורת אחרונה לפני "שחר של יום חדש", ערוץ 10 עוד היה זיק שובב בעיני יזמיו, ערוץ 2 היה מוחזק גם בידי טלעד, המילה "ריאליטי" תיארה עדיין מציאות כהווייתה ולא ז'אנר טלוויזיוני.
16 שנים הן גם פרק זמן משמעותי בחייו של אדם, בעיקר כשהם מכסים את טווח הגילאים שבין 30 ל-46. עת כתבתי את טורי הראשון, הייתי אב טרי לתינוק חדש, שאחותו הגדולה הייתה בסך-הכול בת ארבע. בת הארבע תשתחרר בשבוע הבא משירות החובה שלה בצה"ל, ויום לאחר מכן יתייצב אותו "תינוק" לצו הראשון שלו. אפשר בהחלט שהזיכרון הראשון של אחותם הקטנה בת העשר הוא דמותי הרכונה אל המחשב הנייד, בחדר הלידה, מנסה להקדים את הדד-ליין שלי לציר הלידה האחרון של אמה.
פה ושם טעיתי: הסתייגתי מסדרה מוצלחת על סמך פרק ראשון לא משכנע או להפך, התלהבתי יתר על המידה מפתיחה מוצלחת לעונה בינונית. ניסיתי לדלות עבורכם את הפריטים המעניינים ביותר מתוך היצע שנראה אין-סופי בעידן הטלוויזיה הרב-ערוצית. לרוב - אם יורשה לי להעיד על עיסתי - אני חושב שהצלחתי. על הפעמים שבהן כשלתי אין לי אלא לומר בחיוך מתנצל: הכול היה לכבודכם.
