הסירחון ליד החירייהסוף דבר: אהוד אולמרט נתפס והורשע בקבלת שוחד בקידום פרויקט חוות הזרע שליד החירייה. לא פרויקט הולילנד, שם לכל ירושלמי היה ברור מהיום הראשון שמשהו מסריח, אלא דווקא בקידום פרויקט לגיטימי. ככה לפחות חשבנו.
"ללא בנייה בשטח חוות הזרע, תוכנית פארק איילון תהיה בגדר 'אות מתה' ותגרום נזק כלכלי וחברתי אדיר בהקפיאה שטח עצום בגודלו במרכז גוש דן ומדינת ישראל", נכתב לפני עשור בעתירה לבג"ץ נגד ביטול התוכנית לבנייה בפארק. "...הקמת הפארק תוביל להקטנה משמעותית במלאי המקרקעין המיועד לבנייה באזור ת"א והמרכז, המצומצם ממילא, באופן שיגרום לפגיעה דמוגרפית וכלכלית קשה בתושבי המרכז... בניית שכונת מגורים יוקרתית בשולי הפארק, היא האמצעי היעיל ביותר לשיקום שכונות בדרום ת"א, שתושביהן מצויים במעמד סוציואקונומי נמוך. הקמתה תוביל להגדלת ההשקעות באזור, ולמשיכת אוכלוסיות איתנות בעלות מעורבות חברתית-ציבורית גבוהה, שתבאנה עימן תועלת לאזור".
איך שלא נסובב זאת, הטענות שנשמעו בזמנו בפני בית המשפט ובפני רשויות התכנון מאוד ראויות. לא רק חברת הזרע - שחכרה אלף דונם בפארק איילון (היום פארק אריאל שרון) - חשבה שמוכרחים להקים אלפי דירות בשולי הפארק בן 8,000 הדונמים. לא רק מינהל מקרקעי ישראל, שבראשו עמד באותם ימים שר התמ"ת ומקבל השוחד, אהוד אולמרט, חשב כך. גם משרד האוצר חשב שחובה לבנות מגורים על הפארק, כדי לממן את הפיתוח היקר. גם עיריות ת"א ובני ברק היושבות בסמוך. גם לא מעט מתכננים ואדריכלים סברו ש-8,000 דונם הם יותר מדי עבור פארק בלב המדינה (הסנטרל פארק בניו יורק משתרע על 3,400 דונם).
אם בהולילנד היה קונצנזוס כמעט מקיר לקיר נגד הפרויקט, בפארק איילון נדמה היה שמדובר בוויכוח ענייני. דילמה של ממש - כלכלית, חברתית, תכנונית. לפני כעשר שנים השתתפתי בעצמי בדיון ארוך ומרתק שנערך באוניברסיטת ת"א, בנוגע לבנייה, כן או לא.
ובדיוק בגלל זה התסכול כל כך גדול. גם הדיונים הלגיטימיים ביותר מהולים בשוחד. פתי מי שיאמין מעתה לכנות הכוונות בתוכניות פיתוח עם רווח בצידן (גם אם רובו זורם לקופת המדינה). שיקולי תכנון? נימוקים סוציו-אקונומיים? סיבות כלכליות? בסה"כ מדובר ב-60 אלף שקל שעברו במעטפה מתחת השולחן.
