1. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, את האמת הזאת אתם ודאי מכירים. גם על תופעות ועל אנשים אפשר ללמוד הרבה יותר טוב מכל מיני פרטים קטנים ולכאורה שוליים. על גיל שרון, למשל, האיש שלא הצליח להשיג לעצמו חבילת שכר מפוצצת בדסק"ש ולמעשה נבעט החוצה השבוע מהחברה, אפשר היה ללמוד רבות מכמה פרטים קטנים בזמן כהונתו כמנכ"ל פלאפון. לדוגמה, השימוש במעלית פרטית. שי ניב, כתב ופרשן "גלובס", חשף לפני כשלוש שנים ששרון השתמש במעלית שירות במטה החברה בגבעתיים, שרק המנכ"ל וקומץ בכירים יכלו להשתמש בה, באמצעות מפתח כבאים. מהחניון היישר ללשכתו בקומה השישית, בלי תחנות בדרך. כנראה השהייה הקצרצרה במעלית לצד עובדים מהשורה, הפרולטריון, הייתה קשה מנשוא עבור שרון. דוגמה נוספת היא מסננת הפסטה שהוענקה לעובדי פלאפון כשי באחד החגים, בשעה שהחברה חוגגת רווחי עתק בזכות קרטל הסלולר בזמנו, או גרירת כלי הרכב של עובדים בזמן המאבק רווי האמוציות עם ועד העובדים שקם בפלאפון. עובדים שלקחו חלק בשביתה גילו כי בשעות הלילה הרכבים הצמודים נעלמו מחצר ביתם. בחלקם היו כיסאות לילדים, עגלות תינוקות וחפצים אישיים. המעלית הפרטית, מסננת הפסטה וגרירת כלי הרכב באישון בלילה - הם-הם גיל שרון. מוכשר ככל שיהיה בניהול, יצרן ערך גדול ככל שיהיה לבעלי המניות שלו - כל אלה דברים פעוטי ערך בהשוואה לאטימות, גבהות הלב וחוסר הרגישות והתחושה של אני ואפסי עוד, כל האנשים מסביבי הם בסך הכול חפצים. מה שווים כל כישורי הניהול אם אתה לא בן-אדם?
2. בזמנו, בלהט האירועים בפלאפון, שאלנו מעל דפי עיתון זה את שרון איזה מסר הוא רוצה בדיוק להעביר, שביד קשה ובזרוע נטויה מנהלים מסוגו יראו לעובדים מאיפה משתין הדג? איזו מדינה, שאלנו, הוא באמת רואה בעיני רוחו? מדינה שבה מנהל גורף את כל השמנת, משאיר לעובדיו כמה פירורים, ויכול לשחק בהם כאילו היו כלי שחמט, להעניש אותם או לגרור את כלי הרכב שלהם רק מפני שהעזו לדרוש סבסוד לקייטנות או חופשה שנתית? מדינה שבה חצי משכיריה לא מגיעים לסף המס, שהשכר הריאלי הממוצע בה מתקשה לזחול כלפי מעלה והשכר החציוני (הרלוונטי) בה נמוך באופן משמעותי מהשכר הממוצע, קצת יותר מ-6,000 שקל? מדינה שבה הביטוי המגוחך "גמישות ניהולית" הפך שם קוד ל"עבדות מודרנית"? זו מדינה שפועלת בסביבת ריביות נמוכה מאוד ומעלה, כמו בכל העולם, את גיל הפרישה לפנסיה כי תשואה מובטחת כבר לא באופנה. בסביבה כזאת מצד אחד לאנשים רבים לא תהיה פנסיה מספיקה בגיל הפרישה כדי ליהנות מגיל הזהב והם יצטרכו לעבוד כדי לגמור את החודש ומצד אחר מעסיקים רבים רואים בבני 40 ו-50 נטל - הם הרי מרוויחים "יותר מדי" ואפשר להביא במקומם צעירים עם שכר מינימום. האם זו המדינה שגיל שרון רוצה לחיות בה?
3. נראה שכן. את סל התכונות שהציג בפלאפון חזר והציג שרון בפרשת השכר בדסק"ש. בעשר שנותיו בפלאפון צבר שרון יותר מ-60 מיליון שקל בעלויות שכר, ובדסק"ש אצה לו הדרך: הוא רצה להשיג אותו סכום בחצי מהזמן - בחמש שנים (ראו טבלאות). הדרישות המופרזות שלו, ועוד בחברת החזקות מקרטעת, לצד ההיענות המוזרה של בעל השליטה אדוארדו אלשטיין לדרישותיו, רק המחישו שמישהו פה התבלבל.
4. לגיל שרון קרה מה שקורה לא מעט למנהלים. באיזשהו שלב, בין אם כתוצאה מוואקום של בעלי השליטה ובין אם כתוצאה מהצלחתם (אמיתית או תדמיתית), הם נוטים לחשוב שאי-אפשר בלעדיהם, שהעסק נברא בצלמם ובדמותם, שהם יכולים לנהל כל דבר בעולם, שמגיע להם עולם ומלואו. הם טועים לחשוב שההצלחה של הארגון היא הצלחתם האישית בלבד, הם משוכנעים שהשמש זורחת מהמקום הלא נכון. הם מתמכרים לתחושת הכוח, לתחושת השליטה, לתחושת הדריסה, לתחושה ששכר של מיליונים בשנה הוא הכרחי בשביל לתמרץ אותם. הם מתעוורים. הם עיוורים לעובדים, הם עיוורים ללקוחות והם עיוורים לספקים. בזמנו, בשיאו של קרטל הסלולר, יצא לנו לדבר עם מנכ"ל של אחת משלוש חברות הסלולר. הוא זעם על כך שכתבנו שגם אם היו שמים בובה על כיסאו באותן שנים, התוצאות הכספיות לא היו משתנות באגורה אחת שחוקה. הוא התרברב שבעלי המניות שלו רואים מדי שנה רווחים של מיליארד שקל ויותר ונהנים מדיבידנדים שמנים, אז מה זה כמה מיליונים בשנה תמורת שירותיו הטובים.
השיחה הזאת המחישה לנו יותר מכל דבר אחר את בועת הניהול שבה חי אותו מנכ"ל. השכנוע העצמי העמוק, האמונה הפנימית שהוא ואין בלתו, שהוא "יצרן" הרווחים האדירים - זו תמצית הבלבול, הניתוק, והאטימות.
5. השכר הגבוה של המנהלים, ולא חשוב עד כמה הוא בלתי הגיוני, הוסבר היטב בשנים האחרונות על ידי כל הצדדים המעורבים בו והנהנים ממנו. אמרו לנו שזה שלב מבורך בהשתלבותנו בעולם הגדול, הסבירו לנו שצמרת הניהול הישראלית עובדת על פי שיטת הכוכבים, שבעלי המניות חייבים לפצות ברוחב יד את המנהלים הפועלים בשוק תחרותי, שחייבים לתמרץ מנהלים כדי להביא את הארגון להישגים בסביבה תחרותית אכזרית, או למנוע את בריחתם לתאגידים מתחרים, גם בחו"ל. הבהירו לנו שיש שוק לכישרון בניהול חברה, ויש היצע מוגבל של אנשים המסוגלים לנהל חברה שהיקף עסקיה נאמד בכמה עשרות או במאות מיליונים. נזפו בנו על מה חוסר פרגון, קנאה, צרות עין והתנהגות פופוליסטית לאחר שנמתחה ביקורת על המגה-דולרים שהם קיבלו. בסופו של דבר, הם אמרו (ובסך הכול הם צודקים בעניין זה), סך התשלום למנהלים הבכירים הוא תמיד חסר משמעות בהשוואה לסך התשלום לעובדים או בהשוואה לכל עלות אחרת הנדרשת כדי לעשות עסקים.
אם תסתכלו היטב על חבילת השכר שגיל שרון דרש לעצמו בדסק"ש, תראו היטב שאין לזה שום קשר לתמרוץ. הוא מקבל הכול במזומן, והרוב הוא ממש לא תלוי ביצועים. אין מקל וגזר, אין שכר ועונש. כמה וכמה מחקרים הצביעו על כך שחבילות השכר הללו, המובטחות מראש, אף גורמות הרבה יותר נזק מתועלת: מנכ"לים בטוחים מדי בעצמם, שמקבלים תגמולי שכר גבוהים, מתפתים כתוצאה מכך לפעילות הורסת ערך שמובילה לירידה בתשואות ובביצועים של החברה.
6. הטענה ששכר המנהלים הוא בעיה כלכלית שולית היא נכונה מאוד כלכלית, אבל לא הכול כלכלה, וכלכלה אינה רק מספרים, אינה רק דוחות רווח והפסד. כבר כתבנו זאת בעבר: נכון שמדובר בכשל שוק שולי לכאורה בשוק הניהול, של כמה עשרות או מאות מנהלים בישראל בסקטור העסקי שמרוויחים שכר לא מידתי, שכר מפוצץ, המנותק מכל היגיון ומציאות. נכון שקיצוץ בשכרם יהיה שולי יחסית להיקף הוצאות השכר של התאגידים, אבל אלה שמנפנפים באמירה הזאת טועים טעות מרה. כלכלה אינה רק מספרים וטבלאות אקסל, לא רק שכר מנהלים חלקי הוצאות השכר לעומת שכר העובדים חלקי הוצאות השכר הכוללות. כלכלה היא בעיקר אנשים, ולכן כלכלה חייבת להיות גם עם ערכים. האנשים שעובדים תחת אותם מנהלים, בין אם הם מנהלים בדרג נמוך יותר ובוודאי עובדים מן השורה, מבינים ששום בן-תמותה אינו ראוי לשכר של חצי מיליון שקל בחודש ואף יותר, גם אם הוא מנהל מוכשר באופן יוצא דופן, עילוי בתחומו, גאון הדור. ובואו נודה: אין ולו מנהל אחד שממש עונה להגדרה הזאת.
הבעיה היא שחבילות השכר המפוצצות יוצרות תסכול, מרמור וזעם כבוש. האנשים שם למטה מבינים שמשהו לא עובד בשיטה. שיש כאלו שמורמים מעם, ששכרם נוסק לשמים בעוד הם, הפרולטריון, תקועים עם השכר, עם המשכנתה, עם החיים, שורדים בקושי. רמת השכר הלא-הגיונית של המנהלים היא סימבול מבחינתם. היא סימבול שמשהו לא עובד בשיטה, היא סימבול לפערי השכר הבלתי מידתיים במשק הישראלי, היא סימבול לשסע המתרחב בחברה, היא סימבול לעיוותי השכר. אז כן, גם בסימבולים צריך לטפל כדי להכניס קצת שפיות לכל העניין הזה של שכר המנהלים.
7. לפחות יש אור בקצה המנהרה, עם סיומה של פרשת גיל שרון בדסק"ש. כן, יש מחיר לחזירות.
