פרופ' עמנואל גרוס / צילום: איל יצהר
שחקן חיזוק חדש ומפתיע במחלקת הצווארון הלבן במשרד עורכי הדין גדעון פישר ושות'. פרופ' עמנואל גרוס, מומחה בולט לתחום המשפט הפלילי, מצטרף למשרד, עם פרישתו מאוניברסיטת חיפה לאחר כשניים וחצי עשורים.
גרוס (67) הוא מומחה למשפט פלילי בעל פרופיל תקשורתי בולט, לשון חדה, ועמדות שניתן לזהות אותן לעתים קרובות יותר עם הצד התובע מאשר הצד ההגנתי.
עו"ד גדעון פישר בירך על הרכש החדש, ומסר כי "צירופו של פרופ' גרוס יסייע להרחבת מגוון ואיכות הייעוץ, שמוענק ע*י המשרד". פישר הוסיף כי תחום הצווארון-הלבן הופך למרכזי יותר, בין היתר, בעקבות הגברת הרגולציה והאכיפה בישראל ובעולם. "המשמעות של קבלת ייעוץ מקצועי במסגרת 'טיפול מונע', גם בתחום הפלילי הכלכלי, היא גדולה, ופרופ' גרוס יסייע לנו בכך".
את דרכו המשפטית החל גרוס בשורות הצבא, שם שירת במשך כשני עשורים בתחילה בתפקידי תביעה ובהמשך כשופט במערכת בתי הדין הצבאיים. במהלך שנותיו בצה"ל המשיך בלימודיו, השלים דוקטורט מאוניברסיטת תל-אביב ויצא ללימודי פוסט-דוקטורט באוניברסיטת ייל בארה"ב.
בתחילת שנות התשעים פרש מצה"ל ולאחר תקופה קצרה בה שימש כסניגור פרטי במשרדו של עו"ד אמנון זכרוני, הצטרף לאוניברסיטת חיפה. במשך שניים וחצי עשורים בחיפה, פרסם מחקרים והרצה בתחומי המשפט הפלילי, סדר הדין הפלילי, ודיני הראיות. בשנים האחרונות משמש גרוס גם כמרצה במכללת נתניה, שם ימשיך להרצות במקביל לעבודתו במשרד הפרטי.
- מה גורם לאקדמאי ותיק, אדם שאינו הטיפוס הסנגוריאלי ביותר שאפשר לחשוב עליו, לחצות את הקווים אל הפרקטיקה הפרטית?
"אני לא הייתי מגדיר את זה כחציית קווים אלא חזרה אל המקורות. הגעתי לאקדמיה לאחר הרבה שנים בפרקליטות הצבאית ובמערך השיפוט הצבאי, וגם תקופה כסניגור במשרדו של אמנון זכרוני. גם את המהלך שאני עושה היום, אני עושה מבלי להתנתק מן האקדמיה.
"תמיד הייתה לי השקפה מסוימת על לימוד המקצועות שלימדתי - משפט פלילי, דיני ראיות וסדר דין פלילי. אלה דברים שיש ללמוד באופן יישומי, על סמך הניסיון של המרצה. התפיסה שלי הייתה כזו לפני 25 שנה כשנכנסתי לעולם האקדמיה, והיא אפילו התחזקה היום. בעבר חשבו על הגישה הזו כדבר לא מקובל, אפילו מגונה. האקדמיה היתה מן דבר נקי, שאין 'ללכלך' אותו באנשי הפרקטיקה.
"אני באתי מאוניברסיטת תל-אביב, פרופ' אמנון רובינשטיין היה הדיקן באותה התקופה, והייתה לו גישה שלפיה 'אנחנו מייצרים משפטנים, לא עורכי דין'. היום ברור שהגישה הזאת לא נכונה. רוב הבוגרים שאתה מלמד ילכו לפרקטיקה, וגם הדין עצמו נגזר מן הפרקטיקה וחוזר אל הפרקטיקה. יש דברים שאתה יכול לדעת רק משום שהיית שם ועסקת בזה. שמחתי להביא את הפרקטיקה אל תלמידי ולהעשיר אותם מעבר לצד העיוני. אז אחרי מעל 20 שנה, אני חש צורך להתמזג חזרה אל הפרקטיקה".
- בכל זאת, מי שקורא פרסומים שלך לאורך השנים, יודע לזהות שיש לך נטיית לב מסוימת שניתן למקם אותה בצד התובע יותר מאשר בצד הסנגוריאלי.
"קודם כל, כפי שאמרתי, הסנגוריה לא זרה לי. הניסיון הקצר שלי כסניגור הוסיף לי זווית ראיה שהייתה חסרה לי במשך השנים. נכון שמי שקורא דברים שאני כותב, עשוי לזהות נטייה מסוימת. אבל אני חושב שעם השנים הצלחתי לאזן. בתור חוקר, הצלחתי, אני מקווה, להיות ענייני ומאוזן, ולא לקחת צד".
- יש כבר לקוחות שאפשר לדבר עליהם?
"אני עוד לא יודע מי הם האנשים שירצו את שירותי. אפשר לכנות את סוג הלקוחות שאני מצפה לשרת סביב ההגדרה הלא-ממצה של 'צווארון לבן', מקרים שנוגעים להקשרי ההון-והשלטון וחשדות לשחיתות. אם יהיו כאלה אנשים שאחשוב שהחשד כלפיהם לא מבוסס דיו ולא צודק, אהיה נכון לתת להם סיוע. אבל לשאלתך, בוודאי אתקשה, ואולי גם לא אסכים לתת סיוע לאנשים שעסקו או חשודים שעסקו בעבירות קשות".
- מה זה אומר? עבירות כמו אונס ורצח?
"כן. לא אעסוק בזה אלא במקרים קיצוניים. יש הרבה משרדים שמוכנים לייצג לקוחות מן הסוג הזה, וסביר שגם יתנו שירות טוב ממני ללקוחות. אם יהיה מקרה שאחשוב שאדם מואשם שלא בצדק, והוא צריך דווקא במיוחד את הסיוע שלי, אשקול את זה, אבל על דרך העיקרון אין לי כוונה לעסוק בעבירות קשות, מהסוג שלא מסתדרות לי עם עולם המושגים".
גרוס מספר על היכרות רבת שנים עם עו"ד גדעון פישר. לדבריו, "ההיכרות בינינו החלה בנסיבות שקשורות ללשכת עורכי הדין, נפגשנו בטרקלינים פה ושם ותמיד הכרתי והוקרתי את גדעון".
- אתה בן 67, לא מתחשק לך לעשות דברים אחרים?
גרוס: "אני לא חושב שהחיים מתמצים או מסתיימים בנקודת הזמן הזו. הגיל שלי הוא אכן גיל הפרישה לגמלאות בחוק. אבל מאז שאבותינו קבעו את הגיל הזה, החיים השתנו. לחיים היום יש קצב אחר. לפחות לגבי עצמי אני יכול להגיד, שאני לא בשל עדיין ללכת לדוג דגים".
"ביקורת, אבל לא מתוך פופוליזם"
פסק הדין שניתן לאחרונה בפרשת הולילנד, עורר ביקורת תקשורתית וציבורית רבה, בשל האכזבה של רבים מהפחתת העונשים של מרבית הנאשמים, בפרט זה של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. אולמרט זוכה מאחד משני סעיפים השוחד שבהם הורשע בבית המשפט המחוזי, ומאסרו הופחת משש שנים לשנה וחצי מאסר בפועל. פרופסור עמנואל גרוס יוצא נגד חלק מן המבקרים, שטענו כי פסק הדין משדר מסר של רפיון במלחמה בשחיתות.
"בית המשפט העליון החליט לזכות חלק מן הנאשמים מחלק מהעבירות, אני לא רואה בזה כשלעצמו סטייה מן הקו המובהק של המלחמה בעבירות טוהר המידות או השחיתות, ואינני רואה איך ניתן ללמוד מכך על הקלת ראש בחומרת הדברים", אומר גרוס.
"אני חושב שביקורת על עבודת בתי המשפט היא לגיטימית בחברה דמוקרטית", מוסיף גרוס, "אך מה שלא לגיטימי, הוא ביקורת על בית המשפט מבלי ללמוד קודם לכן את פסקי הדין במלואם. ביקורת כן - אבל ביקורת מתוך ידיעה, לא מתוך פופוליזם או תחושות בטן".
סעיף השוחד שממנו זוכה אולמרט נוגע ל-500 אלף שקלים שקיבל אחיו, יוסי אולמרט, מעד המדינה בפרשה, שמואל דכנר, כאשר ארבעה מחמשת שופטי ההרכב סברו כי לא נשללה האפשרות שאולמרט לא ידע על קבלת הכספים על ידי אחיו, ולכן החליטו לזכות את אולמרט מן האישום.
גרוס מתייחס לחלק זה בהכרעה. "בית המשפט ניתח באריכות את המצב העובדתי באשר לאישום שממנו זוכה אולמרט והגיע למסקנה שאני נותן בה אמון. גם אלו שלא מסכימים עם התוצאה, קשה לי להבין מאיפה הגיעו למסקנה על תפנית בגישת בית המשפט. בוודאי שאין כאן הקלת ראש, אלא מסקנה של שופטי הרוב, שלא ניתן היה להרשיע".
- האם העובדה שפסק הדין מחזיק כ-950 עמודים, לא תורמת לחוסר היכולת של הציבור, אפילו של הפובליציסטים, להתמצא בפסק הדין?
גרוס: "אני מסכים שראוי לבית המשפט לקחת בחשבון שאם הוא מבקש שהציבור יעיין בפסק הדין ויכיר אותו - עליו לקצר את פסיקותיו. לא יעלה על הדעת שהציבור באמת ימצא זמן לקרוא 950 עמודים של פסק דין. עם זאת, להבנתי פורסמה תמצית של פסק הדין שאורכה כ-50 עמודים וזו תשובה ראויה לקושי הזה. מהצד השני, אבוי לנו אם בית המשפט יוציא פסקי דין 'אינסטנט' רק כדי שיהיה לציבור קל יותר להתמצא בהם".
באשר להלכה שנקבעה בעניין ראש עיריית ירושלים, שערעורו על הכרעת הדין נדחה, אך עונשו הוקל משש שנים לששה חודשי עבודות שירות וזאת, בשל מחלתו הקשה, גרוס סבור כי אף שמדובר ב"סטייה מסוימת ממה שלמדנו בעבר, מדובר בסטייה הומניסטית, סטייה של התחשבות, ולכן, אם מצבו של לופוליאנסקי אכן כפי שנטען בחוות הדעת שהוגשו לבית המשפט, ההתחשבות ראויה ונכונה".
- ובכל זאת, היו כאלה שהרימו גבה כשראו את לופוליאנסקי רוקד כמה שעות לאחר שאושררה הרשעתו החמורה.
"הוא באמת לא היה צריך לעשות זאת. בית המשפט גילה כלפיו חמלה, והיה עדיף שלופוליאנסקי היה נמנע מן המופע הזה".