בשבועות האחרונים אנחנו חווים משבר אמון ראשון עם נועם הזאטוטה, שרק בגלל החורף הנוכחי עוד לא חוגגת שלושה אביבים. בגלל הדבר הקטן והמקסים הזה, גילינו שאין בבית מספיק מקום. השיטה של להכניס עז הביתה ואחר כך להוציאה ולגלות עד כמה רווח לך - לא עובדת. זה סתם סיפור מסריח, ומניסיון - ילדים, חיות משק ופריטים אחרים שאתה מכניס הביתה, מגלים נטייה מוגזמת להישאר. הגילוי שהבית צר מלהכיל ילדה נוספת הוביל אותנו לבנות שוב, בפעם האחרונה, לעת עתה, את ביתנו האחרון, אבל הפרינצסה לא שבעת רצון מההתנהלות שלנו סביב ההליך, והיא מיטיבה לבטא את עצמה. עד כדי כך, שלפעמים אני נזכר שכשהיא החלה לעמוד כולנו היינו מאושרים, וכעת כשהיא החלה לעמוד על שלה, השמחה קצת שככה, ובעיקר גם אנחנו על הרגליים.
בחודשים האחרונים, כשהבית הנבנה שלנו מראה נטייה להגיע לשלבי סיום, והגענו להכרה שככל הנראה לא נתגרש, למרות הליך הבנייה, מצאנו שככל הנראה לא נזדקק לשני בתים והוצאנו את ביתנו הנזנח למכירה. הייתי משוכנע שהקושי הגדול ביותר בהצגת הבית לקונים פוטנציאלים יהיה בתיאום הגעתם עם רוני ועם עמית, בנותיי המתבגרות לעייפה, שלא מוכנות לביקור בחדריהן ללא תיאום מוקדם של שלושה ימי עבודה מראש, אבל גיליתי מהר מאוד שהקושי הגדול נעוץ דווקא בילדה הקטנה.
נועם מתנהגת כאילו היא לא שמעה מעולם על משבר במשק, וששוק הקונים של צמודי הקרקע קפוא. היא עסוקה בדחיפה לכיוון הדלת של כל מתעניין פוטנציאלי, על מנת שלא ייקחו לה את הבית. אם בטעות המתעניינים מגיעים עם ילדים, נועם מעלה מיידית את רמת הכוננות והאגרסיביות, מחשש לחדירה של חומסי צעצועים לטריטוריה שלה. היא חוסמת בגופה מעבר למרתף, ומתעלת את המשפחה הפולשת לעבר היציאה.
ישבתי עם הילדה וניסיתי להסביר לה, שלא נמכור את הבית ללא תמורה הוגנת, שנכניס סעיף שמחריג את הצעצועים שלה מהעסקה, אבל עושה רושם שכסף לא מדבר אליה. ביקשתי שתיקח דוגמה מאימא שלה, והסברתי לה שגם ההורים של יעלי עברו דירה הרבה פעמים כשהיא הייתה ילדה, אבל היא תמיד מצאה אותם בסוף. גם זה, משום מה, לא הרגיע אותה.
לבסוף, נאלצתי לפנות אל הלב שלה, והסברתי לה שאם לא נמכור בקרוב, אני רק אלך ואשמין, בעיקר בגלל המתווך הבלתי נלאה שלנו. בתחילה עוד סברתי שהעצות והטיפים שלו מקצועיים. כל פעם לפני שהוא הביא קונה הוא אמר לי לדאוג לעוגת שמרים ולגרום לריחות של אפייה בבית. כשקונה מסוים הגיע בפעם השנייה, הוא הורה לי לגוון ולגרום לריח של בורקס. הדברים הגיעו לשיא כשהוא כעס עליי בפעם האחרונה על שהבאתי בורקס תרד ולא בורקס גבינה. בקיצור, בגלל התיאבון הבריא של המתווך ואי הנעימות שלי מהבורקסים, והחשש, שמא הם לא יגשימו את ייעודם, העליתי לפחות שני קילוגרמים בהליך המכירה הזה.
הסברתי לנועם הסרבנית שאחת הדרכים להתחיל לבטוח באנשים היא פשוט להתחיל לבטוח באנשים, וכשהיא כבר נטתה לסמוך עליי ולהאמין שגם הצעצועים והיא יעברו איתנו לבית החדש, השבוע הכול קרס. הבאנו הביתה ארגזים והתחלנו במלאכת האריזה ולפתע הקטנה ניגשה אליי ושאלה "אבא, למה אתה שומר את הציורים שלי בפח?".
ניסיתי להסביר לה שזה לא מה שהיא חושבת, שהציורים הוצאו מהקשרם ושזה לא מדויק שאני שומר אותם בפח. הסברתי לה שזה כמו תערוכה מתחלפת, ושגם את הציורים המדהימים של אחיה הגדולים, שמרנו בשעתם, לזמן מה, בפח, וכעיקרון אנחנו נגד אפליה בין אחים. אמרתי לה שכבר דיברתי עם הגננת שלה - שתתחיל לעבוד על יצירות אמנות מחומרים מתכלים ואני מאמין שהשלב הזה עוד יגיע.
אבל נועם הביטה בי במבט של מי שיש לה כבר ניסיון חיים של כמעט שלוש שנים, מבט שכולו אומר "אבא, אני לא יודעת מה אתה חושב, אבל תדע לך שלא עשו אותי באצבע". וכך, רכשנו לעצמו עובדת אריזה חדשה בבית, ואם נעבור בידוק ביטחוני בתחילת השבוע, כשתגיע המשאית וסרגיי מ-ולאדה הובלות ישאל אותי "האם ארזתם לבד?", נועם תתייצב בראש זקוף ובגב כואב ותאשר שהיא ארזה בגפה מרתף צעצועים שלם, ותעלה, ליתר ביטחון, אל אחורי המשאית, לשמור על אוצרה, עד שתוכרז הגעה אל היעד.