ואולי עוד נתגעגע אליו
אפשר להתחיל את ההרהור הזה בשבע שנות כהונתו של נשיא ארצות-הברית ברק אובמה, שנכנס לשנה האחרונה לכהונתו, בהחלטה הראשונה שקיבל. הצהרת הבחירות שלו, הצו הראשון שעליו חתם ברוב טקס בכניסתו לבית-הלבן - הצו לסגירת מחנה-המעצר גאונטנמו בקובה, אחד הסמלים לממשל בוש, לחקירות אנשי אל-קאעידה וחשודים אחרים בטרור. הסגירה תהווה סמל, מגדלור לדרך החדשה שבה תצעד אמריקה תחת אובמה.
שבע שנים אחרי - בסיס גואנטנמו קיים, עצורי אל-קאעידה וחשודים אחרים בטרור, נמצאים בו. אז כן, זו דרך אחת להסתכל על הדברים, והיא אכן משקפת לא מעט מהפער בין הכוונות הטובות לבין ביצוען, בין הכוונות הטובות והדרך התמימה במידת-מה להסתכל על העולם, לבין העולם כפי שהוא.
מצד שני, וכמעט תמיד יש מצד שני, מעבר לגדרות גואנטנמו נמצאת מדינת קובה. מדינה שאובמה חתם איתה על שיקום היחסים, על נורמליזציה. זה גרם לסערת-מה, אבל אני חושב שאפילו שני הסנאטורים טד קרוז ומרקו רוביו, הרפובליקנים הקובנים במוצאם, שמתמודדים על הנשיאות, אם ייבחרו, לא יחזרו לימים של מצור כלכלי וניתוק יחסים.
פתגם ישן אומר כי העיתונות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, ומעל דפים אלה ננסה את כוחנו בהיסטוריה-אינסטנט. איך ייראה אובמה, איך תימדד נשיאותו ממרחק הזמן? ואם אנו מעלים פתגמים, אז נזכיר למען הזהירות פתגם נוסף - את ההיסטוריה כותבים המנצחים. ותלוי מה יישאר מהמורשת של אובמה, אם דונלד טראמפ הרפובליקני ייבחר, למשל, לבית-הלבן, ובשיתוף קונגרס רפובליקני יתחילו למחוק את החקיקה שהעביר אובמה.
ראשית בנושאי פנים המדינה, שעליהם ורק עליהם נבחר נשיא אמריקני: למרות הנהי של הרפובליקנים הטוענים להרס וחורבן המאיימים על אמריקה - הציון שהייתי נותן לנשיא הוא טוב. אולי אף טוב-מאוד. "רפורמת הבריאות" שלו, גם במונחי ההוצאה היא הצלחה. לא 100%, אבל בהחלט 85%. גם שיקום הכלכלה אחרי האסון הפיננסי של שנת 2008, הרשום כולו בטאבו על ממשלו של ג'ורג' בוש-הבן, וההקלות הבלתי נתפסות מרגולציה, שהעניקו הרפובליקנים לבנקים ולוול-סטריט, הוא הצלחה.
נכון, ארצות-הברית לא תשוב עוד להיות בית-החרושת של העולם, אבל היא ממשיכה להוביל בתעשיות הקריטיות, בחדשנות, בתרבות העסקית, ובכלל. האבטלה נמוכה, האינפלציה נמוכה, בסך-הכול, הצלחה. ודאי בהשוואה לשאר העולם.
ולכישלונות בנושאי פנים: אובמה לא הצליח להעביר רבות מהרפורמות שרצה. בראש ובראשונה "רפורמת ההגירה", ושינויים בחוקי הנשק שיאפשרו פיקוח טוב יותר על הרוכשים. חלק מהסיבות לכך היו שהרפורמות היו אולי שאפתניות מדי, חלק בגלל ההקצנה של המפלגה הרפובליקנית השולטת בקונגרס, חלק בגלל "הדם הרע" והתיעוב שרוחשים הרפובליקנים לאובמה, ולהיפך.
ייתכן, שלו גם היה יושב בבית-הלבן רונלד רייגן הרפובליקני, אי אפשר היה להעביר דרך צירי מסיבת-התה רפורמה המלבינה מיליוני מהגרים, ופוגעת במילימטר בזכותו המקודשת של כל אמריקני מטורלל להחזיק בבית כל כלי-נשק אוטומטי שירצה. אבל השורה התחתונה היא, שהמורשת של אובמה בתחום זה היא מעורבת במקרה הטוב, וכישלון במקרה הרע. ניתן לומר, שבתחום הנשק, כמו גם ביחסים בין הגזעים בארצות-הברית, אלומת הזרקור האירה פינות חשוכות בחברה האמריקנית. אך לא מספיק.
ובמדיניות החוץ של ארה"ב. לא כישלון, אבל העובדה שאלה המילים הטובות ביותר שניתן לומר, בעייתית. נכון שהמרדף אחרי הנמסיס הגדול, אוסמה בין-לאדן, הסתיים בחיסול הארכי-טרוריסט, אבל אנשי הטליבאן הקיצוני מאיימים שוב על אפגניסטאן. ויש הצלחות מוכחות: הסכם הגרעין עם איראן, שנמצא אמנם במחלוקת, אבל אובמה רואה בו הצלחה. נשוב לנושא הזה עוד 10-15 שנה, ונראה אם אכן הצלחה או פיאסקו, אך בכל מקרה אובמה לא ישלם את מחיר הכישלון, אם יהיה כזה.
ומאורעות "האביב הערבי" - מההפגנות בתוניסיה עד המלחמה בסוריה ועליית דאע"ש. איש לא חזה אותם, נכון. אבל מרגע שהחלו, הודיע אובמה במלחמה בלוב, שארצות-הברית תוביל מאחור. אין חיה כזו. ארה"ב ויתרה על ההובלה. נכון, אובמה נבחר לא כדי לסבך את ארצו בעוד מלחמה מזרח-תיכונית, אלא להחזיר את הבחורים הביתה, וכך עשה, אבל הוואקום שהותיר מאחוריו בסוריה; ההחלטה לסגת בתום המועד ולא לתקוף את משטר אסד, הותירה ואקום - ובפוליטיקה, ודאי במזרח-התיכון אין ואקום.
לוואקום נכנסו טהרן, מוסקבה, חיזבאללה, דאע"ש. טעות איומה בכל קנה-מידה. ולא חוכמת בדיעבד: בזמן אמת, אמרו רבים, כולל כותב שורות אלה, שארה"ב חייבת לחזק ומיד את צבא סוריה החופשית, לא להתפלפל באספקת נשק שאינו קטלני, כי הזמן קריטי והשטח בוער. ואת התוצאות רואים כעת.
אף שמכל בחינה אובייקטיבית, ארה"ב חזקה בהרבה מרוסיה, למשל, ואף משילוב של רוסיה וסין - רוסיה היא היוזמת כעת, לטוב ולרע. כלכלתה מתרסקת, גם בשל מחירי הנפט הצונחים, והיא מסובכת בצרות שונות, אבל בעלות-בריתה של רוסיה מעודדות; ובעלות-בריתה של ארה"ב חרדות. כאן ההבדל הגדול.
והיו עוד הצלחות דיפלומטיות במדיניות החוץ - ההסכם הטראנס-פסיפי, הסכם האקלים - בבת-עינו של אובמה. כך גם בניית הבריתות - נגד רוסיה, נגד סין, אבל הניסיונות להרגיע את השטח בכל מחיר, הרצון הכמעט כפייתי להשתמש באמצעים דיפלומטיים על פני אמצעים אחרים - כל אלה יוצרים תדמית. לא תמיד מוצדקת: אובמה השתמש במל"טים וביחידות מיוחדות לחיסול טרוריסטים הרבה יותר מבוש למשל, אבל התדמית דבקה בו.
אולי, בדומה לראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, שבזמן אמת לעגה לו מדינתו על "נאום הגמגום" ערב מלחמת ששת הימים, וכיום היסטוריונים מכים על חטא ורואים בו סגולות נבונות יותר, גם היסטוריונים אמריקנים לעתיד יראו באובמה נשיא טוב, אפילו גדול, שתפקד היטב בזמנים מורכבים, אבל - כלל לא בטוח שזה ינחם אותו.
ועוד משפט - כהונה נמדדת, בראש ובראשונה מול קודמתה - והבאה אחריה. עם חלק מהמועמדים הרפובליקנים היום לנשיאות, יכול להיות שהאמריקנים, וגם בעלי-בריתם בעולם, יתגעגעו לאובמה מהר יותר מהצפוי.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1
