תע"ש / צילום: תמר מצפי
מצעד ארוך של אינטרסים ואינטרסנטים מפעילים מאחור את הפרטת תעש. מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים - זה רק חלק ממה שבאמת קורה. אלביט רוצה לקנות את תעש - ולא חשוב באיזה מחיר - כי היא עוד תרוויח אותו בהמשך ובדרך היא תביס את שתי המתחרות שלה רפאל, והתעשייה האווירית שמקרטעת.
סמי קצב ומאיר שמיר חייבים היו להתאחד כדי לקנות את תעש, אבל לא בטוח שהם מסוגלים לעבוד כתף אל כתף. קצב היה רוצה לקבל, במחיר מוזל, את מפעל התחמושת הקלה בנצרת, מה שהיה מסדר לו קונצרן אדיר של רובים, כוונות וציוד ראיית לילה, שיש לו יחד עם תחמושת. או שאלביט תמכור לו את המפעל אם תזכה במכרז או שהמדינה תמכור לו אם תפרק את תעש.
פלקסטרוניקס, החברה האחרונה שפורשת, נסחרת בנאסד"ק. גם אם לא היתה סוג של מתמודד-בספק, חשאי ומסתורי משהו, אולי למטרות הרחבת ידע, היא לא רוצה להתלכלך במלחמות הישראלים. ישי דוידי מקרן פימי אף פעם לא אהב להכניס ראש בריא למיטה של מחלות עובדים, פוליטיקאים, מנהלים ושרים. ותעש הרי לא תהיה מסוגלת להיפרד מהם.
המנהלים של תעש משחקים לפי האינטרסים שלהם. להם עדיף להימכר לגורם שישאיר אותם בתפקיד עוד כמה שנים. לעובדי תעש, למרות שקיבלו כל מה שרצו, יש אינטרסים לעכב הכל. להשאיר את המצב כמו שהוא עד שייצאו לפנסיה או עד שתעש תועבר לדרום והם שוב יקבלו תמורה להסכמה שלהם.
לשר הביטחון משה יעלון יש עניין לא להתערב. בעיקר כדי לא להתלכלך מבחינה ציבורית. הוא אכן לא התערב, זה מה שאמר למבקר המדינה.
שר האוצר משה כחלון - הוא לא רצה את אורי יוגב כמנהל רשות החברות, אבל לא העז לבצע את זה. חשב שאם הדברים יתפרסמו אז יוגב יעלב ויתקפל. זה לא מה שקרה. אבל אם תקיעת הפרטת התעש היא מהלך שכוון איכשהו להזזת יוגב - אז המחיר גדול מדי.