בכירי מגה, כך נדמה, עסוקים דווקא השבוע, שבוע קריסתה של הרשת והגעתה לבית המשפט להקפאת הליכים, בתחרות מרתקת: מי מטפס על המקפצה הכי גבוהה להשתין ממנה.
לאחר שהתברר כי אביגדור קפלן, יו"ר אלון רבוע כחול השולטת במגה, יקבל מענק של 560 אלף שקל, ולאחר שנודע כי גם היו"ר הקודם, דודי ויסמן, מבקש לקבל בונוס של 1.3 מיליון שקל - הגיח לעולמנו המשתאה גם רביב ברוקמאייר, מנכ"ל מגה, שיזכה בבונוס בסך 2 מיליון שקל על חצי שנה עבודה.
במגה לא כל-כך מבינים על מה המהומה. "תנאי העסקתו של רביב ברוקמאייר נקבעו עם כניסתו לתפקיד, כמקובל למנהלים בכירים", מסבירים שם. הבונוס הזה, למקרה שתהיתם, הובטח לברוקמאייר גם בתרחיש שרשת מגה תקרוס - מה שאכן קורה בימים אלה.
למה? אם תשאלו אותי, אומר רק: ככה! אבל אם תשאלו בצמרת אלון רבוע כחול, יביטו בכם בהשתוממות אין-קיץ ויסננו: מה זאת אומרת למה? האיש היקר הזה הסכים לעזוב את הכיסא המרופד והחם של נעמן - ולהיכנס למערבולת ששמה מגה. רק על זה מגיע לו בונוס!
אז זהו - שלא. ממש לא. בונוס שמן כזה היה מגיע למר ברוקמאייר אם היה מצליח, למשל, להציל את מגה. אבל לא, קרה בדיוק ההפך: הרשת - באשמתו או לא באשמתו ובכל מקרה תחת ניהולו - הגיעה לסוף דרכה. אז נכון, יכול להיות שהוא בא מאוחר מדי, יכול להיות שפעלו מולו כוחות חזקים ממנו - אבל בונוס? על מה?
ואם כבר "מגיע" לו בונוס, לפי סיכום מוקדם שלא העריך נכונה איך ייראו הדברים ביום הקריסה - האם מענקים לבכירים באלון רבוע כחול הם בבחינת כוח טבע בלתי הפיך? מה, אי-אפשר לבטלם או לדחותם למועד אחר? מה האמוק הזה להכניס עוד כמה מיליונים לכיסי המנהלים, רגע לפני שהכול מתפרק? מה הדחף הזה לעשות זאת דווקא כשכולם רואים? אין כבר נראות או תחושת מבוכה, שלא לומר בושה?
ככה נראית סדום של הקפיטליזם החזירי. הכי אכזרי, הכי תאב-בצע, הכי "אין-יור-פייס" ובעיקר - הכי לבד.