בריטניה בחזית השמאל החדש
מנהיגה החדש של מפלגת הלייבור הבריטית, ג'רמי קורבין, הציג בתחילת החודש שלושה רכיבים של תוכניתו הכלכלית. ראשית, הוא הציע שייקבע יחס מסוים בין השכר הגבוה ביותר המשולם בתאגידים לשכר הנמוך ביותר בו, בדומה למה שכבר הוצע בישראל בעבר. קורבין מציע גם כי חברות אשר בהן השכר לא מגיע למינימום מסוים, תהיינה מנועות מחלוקת דיבידנדים. הצעתו השלישית הייתה להקים חברת רכבת שתהיה "בשליטת הציבור" .
יצוין, כי הצעות אלה נמצאות במרחק של שנות אור מכל דבר שהציעה מפלגת הלייבור עד לפני עשור, תחת הנהגתם של טוני בלייר וגורדון בראון. למעשה, הן מבטאות נוסף לתמורות שחלו בבריטניה, גם מגמה בינלאומית להחזיר את הדיון על חלוקת ההכנסות והעושר למרכז הבמה של המדיניות הכלכלית.
עד לפני עשר שנים, דיון כזה היה נחשב למיותר על-ידי רוב קובעי המדיניות ויועציהם הכלכליים. הטענה הייתה, שהפערים החדשים בין קבוצות הכנסה, וצבר העושר בקרב מיעוט קטן, הם תוצאה של השינוי הטכנולוגי האדיר שחוו משקים תעשייתיים, ושלאורך הזמן, מנגנוני השוק ידאגו להחזיר את המצב לקדמותו, בעזרת שינויים מסוימים ברגולציה ובמערכת המס.
אלא שאז הגיע המשבר הכלכלי והפיננסי, שבו אנו שרויים עד היום, ואיתו באו גם תנועות חברתיות וארגונים, שהתבססו על פעילות שטח. הם דחפו וקדמו סדר-יום, שהיה במהותו מחאה על המשטר הכלכלי והחברתי הקיים. הלחץ מלמטה היה מספיק חזק כדי להביא ארגונים ממסדיים, כמו קרן המטבע הבינלאומית ובמיוחד ארגון ה-OECD, לדון בשאלות של חלוקת העושר ולהציע צעדים מעשיים להתמודד עם שאלות של תכנוני מס, של חברות רב-לאומיות.
הצעותיו של קורבין חורגות, בהרבה, ממסגרת ההתייחסות של הצעות הארגונים הבינלאומיים. לא מדובר רק בהצעות לשינויים עמוקים במערכות המס, אם כי גם הן מופיעות על סדר יומן של לא מעט תנועות חברתיות חדשות. מה שעומד על הפרק הן הצעות להביא לרגולציה חדשה בשוק העבודה, ולמצוא שם את המקור לפערים הגדולים בעושר ובעוצמה הכלכלית.
במקביל, ישנו מאמץ לחשוב מחדש על התחומים שבהם צריכה להיות בעלות חברתית על שירותים מסוימים. בעבר הרחוק, הסוציאליסטים תמכו בהלאמה גורפת, ומנגד המדיניות הכלכלית ראתה בהפרטה פתרון לכל בעיה כמעט. הפעם, מדובר בהגדרה ברורה של מה צריך ויכול להיות בבעלות חברתית.
תהיה זו טעות לחשוב שמה שקורבין הציע הוא נחלתה של מפלגת הלייבור הבריטית בלבד. כל מפלגה סוציאל-דמוקרטית במדינות מתועשות תיאלץ, כבר בעתיד הקרוב, להתמודד עם אותן שאלות, וספק אם הן יוכלו למצוא מענה אחר מזה שנתן מנהיג הלייבור. במידה מסוימת מדובר לא רק בעניין של אידיאולוגיה, אלא של פוליטיקה מעשית. לאחר כמה עשורים שבהם אותן מפלגות נעו למרכז, ונטשו את בסיס הכוח המסורתי שלהם -- שכירים בעלי הכנסה נמוכה ובינונית ופועלי צווארון-כחול - הן נאלצות לחזור לשורשים שלהן. רק שם הן יוכלו למצוא את בסיס הכוח האמיתי שלהן.
סדר-יום כזה, אם אכן יאומץ, עומד לחולל רעידת-אדמה בפוליטיקה של העולם המתועש. לאחר שנים רבות שבהן לא ניתן היה להבחין בין מפלגות סוציאל-דמוקרטיות לבין שמרנים וליברלים, ההבדלים בין האגפים הפוליטיים עומדים להתחדד מחדש, במיוחד בכל מה שנוגע למדיניות כלכלית וחברתית.
שינוי נוסף, אשר לא מרבים לדבר עליו, יתחולל בקרב מה שהיה מכונה ה"שמאל". כאשר מדגישים את המרכיב המעמדי, וכשמדברים על שוק העבודה, על מיסוי ורווחה, נוטשים, בעצם, את הדגש על "זהויות", והפוליטיקה של זהויות אתניות. הדבר עומד להביא לפילוג בתוך אותו שמאל, כפי שהכרנו בשנים האחרונות.
המבנה החדש קורא תיגר על עשרות שנים של ניסיון לבסס את המחאה נגד המשטר הכלכלי, על שאלות של שיוך אתני או תרבותי. לכן יהיו קבוצות שונות אשר לא יוכלו לעמוד בשינוי הכיוון, ויעדיפו לנטוש את המחאה החברתית, לטובת הניסיון להמשיך במלחמת תרבות.
