א. דבר מרהיב קרה השבוע: הפרח הראשון אי-פעם גדל בחלל. מדובר בפרח ציניה כתום, קרוב-רחוק של החמנייה, שאותו גידל וטיפח טים פיק, שרק לפני כחודש הצטרף לתחנת החלל הבינלאומית והפך בכך לאסטרונאוט הבריטי הראשון, ומין הידועות היא שהבריטים הם גננים מחוננים.
כשהציגו האסטרונאוטים את הציניה הכתומה כשעלי הכותרת שלה פונים אל השמש, התרגשתי נורא. ואז שאלתי את עצמי: למה אתה מתרגש מזה כל-כך? אחרי הכול, אני לא טיפוס של פרחים; לא אבדיל בין לוע הארי לכובע הנזיר ובין בוגנוויליה לאירוס גם אם חיי יהיו תלויים בכך. אני לא כותב את הדברים בגאווה אלא בבושה גדולה - חובה על אדם להכיר את הפרחים הפורחים סביבו.
אז למה התרגשתי, ומה כל-כך מרהיב בפרח בחלל, מלבד היותו עוד הישג אנושי? כי כשחושבים על זה, פרח בחלל הוא אוקסימורון מופלא; וזה בדיוק סוג הדברים שמרגשים אותי. הרי כל מה שאנחנו יודעים על פרח קשור לחלוטין לכדור הארץ ולחוקיו: איך גדל הפרח - דרך השורשים הוא לוקח מים היורדים מהשמיים אל האדמה; דרך העלים הוא לוקח פחמן דו חמצני הנמצא באוויר, ובעזרת אנרגיית האור מהשמש מייצר משני אלה גלוקוז עבורו וחמצן עבורנו. פוטוסינתזה, בייבי! כל-כך טבעי.
אבל בחלל אין אדמה - איפה יכה הפרח שורש? אין מים - ממה יינוק? אין אוויר - ממה יקלוט פחמן דו חמצני? אין למעלה ואין למטה - לאן ייפנו העלים? לאיזה כיוון ילך השורש? ובכלל, פרח לא חי לבד, הוא חלק ממשהו גדול יותר: העולם. עולם החי צריך אותו והוא צריך את עולם החי, אבל בחלל אין חיים - מי ייהנה מיופיו של הפרח? מי יאכל את הפרח? מי יפזר את זרעיו, ולאן?
ועוד: הציניה הוא פרח קיץ - אבל בחלל אין קיץ. הציניה מושך את הצופיות - ציפורי שיר קטנות. הן ניזונות מצופו ומהחרקים שעליו וגומלות לו בהפצת זרעו. אבל בחלל אין חרקים ואין צופיות - את מי ימשוך פרח הציניה? איך יתרבה? והכי עצוב: מה תעשה ציפור שיר כמו צופית בחלל? הרי הקול אינו נוסע בחלל הריק ולא יהיה מי שישמע את שירה.
בגלל כל הדברים האלה, בלתי אפשרי שפרח יגדל בחלל. ובגלל כל הדברים האלה, עצם העובדה שפרח כן גדל בחלל מרגשת אותי נורא.
ב. אלה היו החדשות הטובות של השבוע. אבל 400 קילומטרים מתחת לתחנת החלל הבינלאומית שוכן כדור הארץ (אומרים שניתן לראות את תחנת החלל מהאדמה בעין בלתי מזוינת), ופה אצלנו - ואגב, בישראל יש גם ציניות וגם צופיות - החדשות לא תמיד כל-כך טובות ומרגשות.
עמוק בלב אני מרגיש בחוזקה את הקשר בין מה שקרה בחלל למה שקורה ברשת מגה. הקשר נמצא בניגוד, באוקסימורון שתואר לעיל - חדשות טובות, חדשות רעות. שם יפה, כאן כעור. שם בתחנת החלל נלחם האדם בחוקי הטבע ויכול היה להם, אבל כאן אצלנו חוקי הטבע עומדים על מכונם ולא זזים: תאוות-הבצע והאטימות שולטות בכיפה.
שוב עובדים, שרובם עובדים קשה ומרוויחים מעט, משלמים במשרותיהם על אוזלת-יד, ניהול כושל ואטימות של בעלים ומנהלים, שהמשיכו וממשיכים למשוך בונוסים ודיבידנדים בעודם מסיטים רווחים והפסדים מפה לשם. אלה ימשיכו הלאה אל הג'וב המאוד מתגמל הבא, ואלה יאכלו אותה. נכון לעכשיו, נדמה שבכל תרחיש שניתן לדמיין יורע מצבם של העובדים.
הבעלים והמנהלים, וכמובן עשרות עורכי דין, רואי חשבון, מפרקים ונאמנים, מרחפים להם בכיף בחלל. חוקי הטבע לא נוגעים להם; הם ירוויחו ככה או ככה. מה אכפת להם מאדמה, מאוויר או ממים: כל עוד הכסף מדבר, הם בסדר גמור. להם יש מי שידאג - רגולטור ישראלי ולא אסטרונאוט בריטי, אבל מה זה משנה. הם תמיד חיים במצב של חוסר כבידה. הכול קליל.
אבל העובדים - הם, אנחנו, קשורים למקום ויהא המקום כדור הארץ או העבודה שלנו. אותנו לא הנביטו בתנאים של חוסר משקל, אותנו לא מטפחים בזהירות, ולנו לא דואגים מסביב לשעון - לא רגולטור ישראלי ולא אסטרונאוט בריטי.
עובדי מגה, וכמוהם רוב העובדים, חיים במצב של כבידה מוגברת. המשכורת משאירה אותנו על האדמה, חוסר הביטחון התעסוקתי שומר את רובנו במצב של חרדה תמידית, והאלטרנטיבה דואגת שלא נרצה ללכת - ככה קצת קשה לרחף חסרי דאגה, לא?
גם בסיבוב הקודם של כמעט קריסת הרשת וגם בסיבוב הנוכחי, הלכתי לסניף מגה הקרוב לביתי. לא כל-כך הטרידו אותי המדפים הריקים, אבל מאוד הטרידו אותי מבטי העובדות והעובדים. אתה יכול לזהות מיד את המבט הזה: לצד החשש והייאוש השתקף גם המרכיב העיקרי - הם לא יודעים מה יהיה מחר.
אם תגרד עוד שכבה, תגלה מיד שיותר משחשוב לדעת מה יהיה מחר, מפריעה הידיעה שמה שלא יהיה - הוא לא כל-כך קשור אליהם. הם עשו את מה שהם עשו הכי טוב שהם יכולים, אבל זה ממש לא משנה כלום. כעיתונאי, אני קצת מכיר את המבט הזה; אחרי הכול, גם אני מועסק בענף בעייתי עם עתיד תעסוקתי לא ברור.
בסוף, מי שאוכל אותה זה הם. ואז אנחנו. כי בעוד התועלת מהכסף שמשכו המנהלים, הבעלים ועשרות עורכי הדין, רואי החשבון, המפרקים והנאמנים לא ממש תגיע לרובנו - את הנזק של היחלשות האדם העובד נחוש על בשרינו ועוד איך.
כך לדוגמה: נניח שהרשת נמכרת, וזכויות העובדים לא מכובדות, ואין איש שעוצר את זה - כשיימכר מקום העבודה שלך, גם זכויותיך לא יכובדו, ואיש לא יעצור את זה. כי הרף כל הזמן זז, ולא לכיוון טוב מבחינתנו.
ג. וגם זה עומד בלב העניין: עוד לא ראיתי עסק, מפעל, חנות, רשת או מה שזה לא יהיה - שנסגר בגלל העובדים. אין דבר כזה. זה תמיד בגלל תנאי שוק שמשתנים או הנהלה שכשלה. עסק לא נסגר בגלל עובדיו לא רק בגלל העובדה שעובד שמפריע לארגון ימצא עצמו בחוץ.
אחד הדברים שנתקלתי בהם שוב ושוב בעבודתי זה שברוב המכריע של המקרים, כשהמשבר בא, מתברר שלעובדים אכפת הרבה יותר מהמנהלים ומהבעלים. ולא רק במשבר - הרבה פעמים זה גם לפניו.
עובד, מלבד מקרים בודדים, לא יכשיל את מקום עבודתו, ולו מהסיבה שלא תהיה לו עבודה. אבל הרבה מנהלים לא ממש עונים לכללים האלה. עובדה שכישלון מגה לא פגע בזכויותיו או בכיסו של אף אחד מהם. להפך.
ולהם גם לא תהיה בעיה למצוא את מקום העבודה הבא, נכון? מי פה יכול לדמיין את יו"ר מגה, אביגדור קפלן או את מנכ"ל מגה, רביב ברוקמאייר, חובשים ספסל בלשכת התעסוקה לצד עובדי המעדנייה, המחסנאים או הקופאים של מגה?
בעולם שנראה לי סביר, שני אלה - לצד רבים אחרים כמו שרגא בירן, דודי ויסמן או אנשי המוסד המסתורי הקרוי "ארגון הקניות של הקיבוצים", שמחזיק ברוב מניות מגה (ושיחסית לגוף שהמילה קיבוץ מרכיבה את שמו, התנהל בצורה הכי לא סולידרית ומכבדת עובדים שיש) - לא היו מורשים לנהל בעתיד גם את הגזלן שמחכה מחוץ לבית הספר של הילדים שלי. ולא בגלל שהם נכשלו - זה לגמרי בסדר להיכשל - אלא בגלל הדרך שבה התנהלו שהייתה קצת, כלומר הרבה, פחות בסדר. אבל אל תדאגו, זה לא יקרה. נמשיך לפגוש את כולם בכותרות מדורי הכלכלה.
ד. כמו שניתן לתאר, פרח הציניה שפרח השבוע בחלל לא היה הניסיון הראשון. הפרחים הקודמים נבלו. למה הם נבלו, אתם שואלים? בגלל עובש. מה הלקח פה, אתם מתעניינים? ובכן, לא רק פרחים לא אמורים להיות בחלל - גם עובש לא אמור להיות שם. הוא הרי צריך לחות. אז למה לא התרגשתי מהעובש הראשון בחלל? כי עובש זה מגעיל ופרח זה יפה.
על-מנת להיפטר מהעובש ולהביא את הפרח, הגבירו האסטרונאוטים את עוצמת האוורור. על-מנת שהפרח יפרח, צריך היה להיפטר מהעובש. ועל-מנת שהעובד במדינת ישראל יפרח, חייבים להיפטר מהעובש של בעלים ושל מנהלים שאכפת להם מעצמם יותר מהעובדים שלהם.