רק אשכנזי יכול
סקר הבחירות האחרון, שלפיו עולה כי לו הבחירות היו מתקיימות היום "המחנה-הציוני" היה יורד מ-24 מנדטים ל-18 בלבד, הוא חיזוק נוסף למה שכבר די ברור: המחנה-הציוני אינו רלבנטי ליצירת אלטרנטיבה אמיתית לשלטון 30 השנה של הימין. עצוב, אך נכון: מפא"י בגלגוליה ובשמותיה השונים (המערך, העבודה, ישראל אחת, המחנה-הציוני) סיימה את תפקידה ההיסטורי, ואינה יכולה להיחשב עוד לאופציה ריאלית להנהגת המדינה.
הזיגזגים הרעיוניים של המפלגה בעשורים האחרונים, החילופים התכופים של מנהיגיה, קרבות הסכינים, הקואליציות התמוהות שבהן הייתה חברה - כל אלה הם הסברים חלקיים לתבוסתה בבחירות האחרונות, בחירות שהתחילו באופטימיות, שאו-טו-טו יוחלף השלטון ותוחלף האידיאולוגיה הלאומנית, המקדשת את השוק החופשי, באידיאולוגיה של מתינות פוליטית, סובלנות וערבות חברתית הדדית.
ניסיונותיה של הח"כית שלי יחימוביץ בתקופת היותה ראשת המפלגה לעמעם את האג'נדה הביטחונית של המפלגה מחד, וניסיונו של יו"ר המפלגה הנוכחי, יצחק הרצוג, להתרחק מכל זיהוי "שמאלני", באמצו את רטוריקת הימין הרואה כל שמאלן כ"שמאל קיצוני וסהרורי", ממחישים את הפיכתה של המפלגה שהקימה את המדינה, למוצג ארכיוני-משהו, חרף ניסיונותיה להתהדר בפנים חדשות וצעירות. תוצאות הבחירות האחרונות המחישו בצורה ברורה: הציבור הישראלי טרוד בראש ובראשונה בנושאים ביטחוניים.
אך לא רק הזיגזוג האידיאולוגי הביטחוני של מפלגת העבודה עומד לה לרועץ. עמוק מזה - מפלגת העבודה, ולא משנה מה שמה, תמשיך להיות מפא"י בעיני חלקים גדולים של הציבור הישראלי. אותה מפא"י שנאשמת בהפליה, אמיתית ומדומיינת, של ציבורים גדולים. גם בעיני הדור השני והשלישי של אותו קיפוח, מפלגת העבודה תמשיך להיות אותה מפא"י מושחתת, האשכנזית של הפנקס האדום.
מהי האלטרנטיבה אפוא? מפלגת שמאל ביטחונית, המדברת אל העם בשפתו שלו, ומתייחסת ברצינות לפחדיו הקמאיים. מפלגה שאינה נשענת על רטוריקת המוסר האוניברסלי (הנכונה לכשעצמה) המאפיינת את שיח המפלגות וארגוני השמאל. מפלגה שתסביר לציבור, כי המשך הכיבוש מסכן את האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל, ומחיש את קיצו של החלום הציוני, כי היעדר משא-ומתן עם הפלסטינים, מקרב אלינו חרם בינלאומי שיפגע בכל אזרח ואזרח, כי הסתגרות מאחורי חומות והתעלמות מהמאוויים הלאומיים של שכנינו רק תקרב את המלחמה הבאה ולא תמנע אותה.
מפלגה חדשה כזו תהיה מנותקת מהמשקעים ההיסטוריים שנושאת מפא"י, שמהם היא כנראה לא תצליח להתנער. מפלגה כזו תהווה אלטרנטיבה לאלה שמאסו בכישלון הקולוסאלי של הליכוד, ושמבינים שמדיניותו מקדמת חורבן ומונעת בניין. היא תספק להם אלטרנטיבה בלי שיחושו שהם בוגדים במורשת אבותיהם ומצביעים עבור המקפח הגדול.
מפלגה כזו לא יכולה להישען על "כוכבים לרגע", דוגמת אלה שעמדו ועומדים בראש מפלגות "אינסטנט" נעדרות עמוד-שדרה אידיאולוגי ופוליטי, דוגמת אלה שצצו כמעט בכל מערכת בחירות בעשורים האחרונים. היא חייבת להישען על מצע אידאולוגי ברור, ועל אנשי ביצוע הזוכים לאמונו של הציבור, בעלי רקורד מוכח של עשייה בכלל וביטחונית בפרט, מנהיגים שמבינים דבר או שניים בעניינים ביטחוניים.
יש שלוש דמויות כאלה שהן רלבנטיות היום: יובל דיסקין, רון חולדאי וגבי אשכנזי. הם בעלי הבנה אסטרטגית עמוקה, הם מנוסים, ליברלים ובעיקר שקולים. אשכנזי, משנוקה מהאשמות "פרשת הרפז", הוא איש ביצוע בעל רקורד מוכח. על השלושה לגלות אחריות לאומית, לוותר על משחקי האגו, לחבור זה לזה, למסד אפראט ארגוני תומך, ומעל לכול, לדבר אל הציבור בשפתו שלו. אנשים אלה עשויים להביא סוף-סוף להחלפת השלטון של מפלגת הליכוד, ולהחזרת האופטימיות והביטחון לדמוקרטיה הישראלית.
הכותב מרצה בחוגים למדע המדינה באוניברסיטאות תל-אביב ובר-אילן
