גרג פופוביץ' / צילום: רויטרס
קבוצת הפוטבול אוקלנד ריידרס היא אחת הקבוצות המיתולוגיות בארצות הברית. פחות בגלל הרזומה ויותר בזכות הגישה הלעומתית הנצחית שלה, שאותה מגלמים צבעי הקבוצה (שחור-כסף) ובעיקר הסמל על הקסדה: פיראט שתום-עין. הגישה הזאת הגיעה לקיצוניות כשהריידרס עברו מאוקלנד ללוס אנג'לס ב-1982, לקדנציה של 13 שנים. "זה נראה כמו, 'אנחנו כאן כדי לקחת את מה שבאנו לקבל'", אמר בהערצה הראפר סנופ דוג בסרט הדוקומנטרי Straight Outta L.A., שמתעד את ההשפעה של הריידרס על עליית הגנגסטה ראפ בחוף המערבי. "בכל אמצעי שיידרש".
עשרים שנים אחרי שהריידרס חזרו לאוקלנד, הם החליטו לעזוב שוב את מפרץ סן פרנסיסקו. היעד הראשון שלהם היה לוס אנג'לס, אבל לפני שבועיים ליגת ה-NFL העדיפה להעביר לשם את הראמס מסנט לואיס. הריידרס, נאמנים למסורת של "בכל-אמצעי-שיידרש" שלהם, כבר התחילו לחפש חלופות. האופציה הכי חמה, נכון לעכשיו, היא סן אנטוניו, העיר השנייה בגודלה מבחינת כמות תושבים (כ-1.5 מיליון) בטקסס. אלא שגם האופציה הזאת נתקלת בהתנגדות, לא מעט בגלל ההתנגשות התרבותית בין הריידרס לבין הקבוצה היחידה ששמה את העיר על המפה: סן אנטוניו ספרס מליגת ה-NBA.
"זה מנוגד לחלוטין לתרבות שהספרס יצרו בעיר", אמר מייקל ווילבון מ-ESPN, אחד מעיתונאי הספורט הבכירים בארצות הברית. "הדבר היחיד שיש לשתי הקבוצות האלה במשותף זה כמה טבעות אליפות והמדים השחורים-כסופים. חוץ מזה, אתה לא יכול למצוא ישויות יותר שונות. הספרס כל-כך שקטים, הם לא רוצים שום תשומת לב; והריידרס חיים בשביל הדרמה".
גם העונה, הספרס, למרות מאזן אדיר של 7:37, כמעט לא מקבלים תשומת לב תקשורתית. הסיבה המרכזית להתעלמות מהספרס היא אלופת ה-NBA, גולדן סטייט ווריורס, שפתחה את העונה עם שיא של 24 ניצחונות רצופים (עומדת על מאזן של 4:41, אחרי ניצחון השבוע על הספרס) ומשחקת כדורסל שלקרוא לו יפהפה זה חתיכת אנדרסטייטמנט, בראשות השחקן הטוב בעולם, סטף קרי. גם קליבלנד קאבלירס ולברון ג'יימס, בוודאי אחרי הפיטורים של דיוויד בלאט (ראו מסגרת בהמשך), זוכה ליותר כותרות ודיונים מהספרס (ולא רק בישראל). אבל כשמגיעים לשורה התחתונה - מי תזכה באליפות - קשה למצוא אנשי מקצוע שמוכנים להמר נגד סן אנטוניו, שכבר שנים נחשבת למועדון (פרנצ'ייז) הכי מוצלח בספורט האמריקאי.
לא רק אנשי מקצוע מחזיקים בדעה הזאת. ב-13 השנים האחרונות, ESPN מפרסמת רשימה בשם The Ultimate Standings: דירוג של 122 המועדונים בארבע הליגות המקצועניות הבכירות של ארצות הברית (פוטבול, בייסבול, כדורסל והוקי קרח) על סמך סקר עומק שנערך בקרב יותר מ-100 אלף אוהדים. סן אנטוניו נמצאת בעשירייה הראשונה כל שנה, ודורגה ראשונה ארבע פעמים, כולל בשנתיים האחרונות. האוהדים מתבקשים לתת לקבוצות ציונים בשבע קטגוריות: עלות לצרכן (Affordability - מחירי כרטיסים, חניה, מזון), חוויית האיצטדיון/אולם, יחסים עם האוהדים, בעלים, צוות מקצועי, סגל שחקנים, הסיכוי לזכות באליפות. הקטגוריה השמינית, שנקראת Bang for the buck, היא נוסחה שפיתחו עבור ESPN חוקרים במרכז השיווק בספורט של אוניברסיטת אורגון, כדי לכמת את היעילות של קבוצות בהמרת הכסף שאוהדים מוציאים עליהן להצלחה על המגרש - ניצחונות בשנתיים האחרונות פר דולר של אוהד.
ב-2015, הספרס דורגו בעשירייה הראשונה בשבע משמונה הקטגוריות, וזה לא היה ההישג היחיד שלהם בשנה שעברה: במארס האחרון סן אנטוניו הפכה למועדון עם אחוז הניצחונות הכולל הגבוה בתולדות ה-NBA - לפני ענקיות היסטוריות כמו לוס אנג'לס לייקרס ובוסטון סלטיקס. והשאלה המתבקשת היא איך קבוצה ממקום בלי מסורת של ספורט הופכת לפרנצ'ייז הבכיר בספורט האמריקאי? את התשובה ניסח הכי טוב המאמן לשעבר ג'ף ואן גנדי, וכיום הפרשן הבכיר של ESPN: "בעלים נהדר, הנהלה נהדרת, מאמן נהדר, שחקנים נהדרים. ואף אחד לא מחפש את הקרדיט".
המיתוס של פופוביץ'
גם בלי לחפש, את רוב הקרדיט על ההצלחה של סן אנטוניו מקבל בצדק גרג פופוביץ', הנמצא בעיצומה של העונה העשרים שלו כמאמן הספרס - הכהונה הפעילה הכי ארוכה בארבע הליגות הבכירות בארצות הברית. במהלך התקופה הזו הוא זכה עם סן אנטוניו בחמש אליפויות (1999, 2003, 2005, 2007, 2014), הוכתר שלוש פעמים כמאמן העונה, והוביל את הקבוצה ללפחות 50 ניצחונות ב-18 מ-19 העונות האחרונות; היוצאת מן הכלל הייתה עונת 1998/99, שכללה רק 50 משחקים בגלל השבתת הליגה.
הקונסיסטנטיות המדהימה הזאת היא כמובן תוצאה של הרבה דברים - ניהול אינטליגנטי, סקאוטינג מעולה, מזל ועוד - אבל אף אחד מהם לא היה משמעותי כמו היכולות והאישיות של פופוביץ'. בן 66, הוא נולד וגדל באיסט שיקגו, עיר קטנה במדינת אינדיאנה, לאבא סרבי ולאימא קרואטית. למרות קריירת תיכונים לא רעה כשחקן, אף אוניברסיטה עם קבוצת כדורסל רצינית לא הציעה לו מלגה, אז הוא החליט ללמוד ולשחק באקדמיה של חיל האוויר האמריקאי.
ב-1970, אחרי ארבע שנים באקדמיה, לפופוביץ' היה ביד תואר בלימודי ברית המועצות, מה שלימים תרם לשמועה הכי סקסית עליו: שאחרי הלימודים הוא היה מרגל של ה-CIA. העובדות הידועות על חייו בשנים האלה - עבר הכשרה של איש מודיעין; הגיש מועמדות למשרה ממשלתית סודית במוסקבה; שימש כקצין מודיעין במזרח טורקיה, על קווי הגבולות עם איראן וסוריה - רק העצימו את המיתוס. "אנשים חושבים שהייתי מסתובב עם נשקים כמו איזה מרגל", אמר פופוביץ'. "ככל שהכחשתי את זה יותר, הם היו מגלגלים את העיניים שלהם ואומרים, 'כן, בטח, נו באמת'. שירתתי על הגבול, אבל זה לא שהייתי ג'יימס בונד".
אחרי השירות, פופוביץ' חזר לאקדמיה של חיל האוויר כעוזר מאמן. במקביל, הוא עשה מאסטר בחינוך גופני ומדעי הספורט באוניברסיטת דנבר. ב-1979 הוא מונה למאמן הראשי של פומונה-פיטזר, קבוצת הכדורסל של שתי אוניברסיטאות יוקרתיות בקלרמונט, קליפורניה. לפופוביץ' היה מאזן חיובי רק בשתיים משמונה העונות שלו בפומונה-פיטזר, אבל כאיש שתמיד אהב השכלה - חובב דוסטויבסקי מושבע, מתעניין בפוליטיקה (ליברל) ובקולנוע, מומחה ליין (מחזיק כ-3,000 בקבוקים במרתף שלו) - הוא פרח בסביבה האקדמית.
"להגיד שגרג חכם זה לא מספיק", אמר סטיבן קובליק, לשעבר נשיא אוניברסיטת Reed College בפורטלנד, שהיה היועץ האקדמי של פופוביץ' בפומונה (פופוביץ' לימד חינוך גופני במקביל לאימון קבוצת הכדורסל). "הוא גם סקרן מבחינה אינטלקטואלית. כשאתה משלב את זה עם אינטליגציית כדורסל וחוכמת רחוב, ומוסיף מישהו שיודע לקרוא אנשים, זה יוצר אדם מאוד יוצא דופן".
גם לארי בראון, אחד המאמנים המוערכים בתולדות המשחק, התרשם מהאיכויות של פופוביץ': ב-1988 הוא הציע לו לשמש כעוזרו בסן אנטוניו, ופתח עבורו את הדלת למגרש של הגדולים. ארבע שנים אחר כך בראון פוטר, ופופוביץ' עבר לגולדן סטייט כעוזרו של דון נלסון, עוד מאמן אגדי. ב-1994 פופוביץ' חזר לסן אנטוניו, הפעם כג'נרל מנג'ר. בתחילת עונת 1996/7, אחרי שהספרס הפסידו ב-15 מ-18 המשחקים הראשונים שלהם, הוא פיטר את המאמן בוב היל ומינה את עצמו במקומו.
העונה הראשונה של פופוביץ' כמאמן סן אנטוניו הייתה סיוט; הוא שמע שריקות בוז מהאוהדים, שעדיין כעסו על ההחלטה שלו להעביר שנה קודם את דניס רודמן, באותה תקופה הריבאונדר הטוב ב-NBA, בטרייד לשיקגו בולס; והסנטר דייויד רובינסון, כוכב הקבוצה, שיחק רק בשישה משחקים בגלל פציעות. הספרס סיימו את העונה עם 20 ניצחונות, המאזן הגרוע בתולדות המועדון, אבל אז המזל שיחק להם: הם זכו בהגרלת הלוטרי, שקובעת את סדר הבחירות בדראפט, וגייסו את טים דאנקן מאוניברסיטת ווייק פורסט.
מהפכה ושמה דאנקן
בעונה הראשונה של דאנקן, פורוורד-סנטר בגובה 2.11, הספרס ניצחו 56 משחקים - המהפך הכי גדול מעונה לעונה בהיסטוריה של ה-NBA. שנה אחר כך סן אנטוניו זכתה באליפות הראשונה בתולדותיה. דאנקן היה הציר גם בשלוש האליפויות הבאות של סן אנטוניו, מה שיצר פרדוקס שבדרך כלל לא רואים: מצד אחד, כבר באמצע הקריירה שלו היה קונצנזוס מקצועי די רחב שדאנקן הוא אחד מעשרת הכדורסלנים הגדולים אי פעם; מצד שני, מדובר בדמות שהציבור הרחב לא מכיר, ושאפילו אוהדי ספורט מושבעים לא ממש מתעניינים בה.
דאנקן, מצדו, לא נתן יותר מדי סיבות להתעניין בו לאורך השנים. מעבר למופנמות האינהרנטית שלו, ולסלידה מופגנת מהתקשורת ומהתרבות הפופולרית, לדמות שלו בקושי הייתה קשת: הוא היה אדיר מהרגע הראשון (נבחר לחמישיית העונה ב-1998 כרוקי), בקושי נפצע, פעמיים MVP של העונה הרגילה, שלוש פעמים MVP של גמר הפלייאוף, שמונה פעמים בחמישיית ההגנה של העונה, תמיד יעיל, אף פעם לא ספקטקולרי, תמיד אותן תנועות, אותם מהלכים, ההתגלמות של הכינוי The Big Fundamental, שנתן לו, בהערכה, היריב הגדול שלו, שאקיל אוניל.
לבסיס הזה פופוביץ', הראשון שהגשים את חזון הליגה הגלובלית של הקומישינר לשעבר דייויד סטרן, הוסיף שני עמודים תומכים: הפוינט גארד הצרפתי טוני פארקר, שהצטרף לסן אנטוניו ב-2001; והשוטינג גארד הארגנטינאי מאנו ג'ינובילי, שהגיע ב-2002. 13 שנים אחר כך, במשחק השלישי של הספרס בעונה הנוכחית, דאנקן, פארקר וג'ינובילי השיגו את הניצחון ה-541 שלהם ביחד והפכו לטריו הכי מצליח בתולדות ה-NBA, לפני לארי בירד, קווין מקהייל ורוברט פאריש, השלישייה הנהדרת של בוסטון בשנות ה-80.
בניגוד לשלישייה הגדולה של בוסטון, הדינמיקה בין הטריו של סן אנטוניו השתנתה עם השנים. השינוי התחיל כבר ב-2007, באליפות הרביעית של הספרס, כשפארקר נבחר ל-MVP של סדרת הגמר נגד קליבלנד, והפך למטמורפוזה בסביבות 2011, כשנהיה ברור שדאנקן, גם אם הוא נשאר יעיל, עבר ל"צד השני של הגבעה", כשחקן משלים ולא מוביל שסוחב על גבו את הקבוצה. במקביל, המשחק ב-NBA נהיה הרבה יותר אתלטי ומהיר, והפוקוס בהתקפה עבר מהקו הקדמי לאחורי.
פופוביץ' הגיב מיד, העביר את הכדור בהדרגה מהידיים של דאנקן לידיים של פארקר, ובנה סביבו את אחת ההתקפות הכי קטלניות - והכי יפות לצפייה - בתולדות ה-NBA. ההתקפה של סן אנטוניו קיבלה את השם Motion offense: היא דורשת תנועה בלי הפסקה, חסימות מרובות, מתבססת על יצירת שטח והנעת כדור, ובעיקר נותנת המון חופש לשחקנים - ברוב המקרים התרגילים לא קבועים מראש, רק העקרונות. "זו התקפה בתנועה", אמר פופוביץ', "היא תמיד משתנה, במובן שכאשר השחקנים נעים והכדור נע, לפעמים קורים דברים שאפילו לא תכננת, ששחקנים פשוט עושים, וזה נהיה חלק מההתקפה".
בשיטה הזאת, התברר כשסן אנטוניו זכתה באליפות ב-2014, שזה לא מאוד משנה מי מהשחקנים על המגרש כל עוד המכונה עובדת. סן אנטוניו הייתה הקבוצה הראשונה ב-NBA מאז 1976 שאף שחקן בה לא קיבל יותר מ-30 דקות למשחק בעונה הרגילה (מתוך 48 דקות במשחק), ובשקלול עם הנתונים מהפלייאוף, היה לה הספסל הכי פעיל (21 דקות למשחק) והכי אפקטיבי (44.6 נקודות למשחק) בליגה. למעשה, לאורך הפלייאוף, הספסל הבינלאומי של הספרס (שכלל שחקנים מאוסטרליה, מאיטליה, מצרפת, מברזיל ומארגנטינה) היה לא פחות - ולעיתים אפילו יותר - אפקטיבי מהחמישייה שלהם. ולראיה: בוריס דיאו, פאוור פורוורד שפתח את המשחקים הראשונים בגמר הפלייאוף על הספסל, היה מועמד ריאלי לתפקיד השחקן המצטיין של סדרת הגמר.
העתיד על-פי קוואי
מי שבסופו של דבר זכה בתואר ה-MVP של גמר 2014, שם גברה סן אנטוניו על מיאמי בראשותו של לברון ג'יימס, היה הסמול פורוורד קוואי לאונרד, עוד הוכחה חיה לעליונות של סן אנטוניו כארגון. לאונרד, 24, 2.01 מטרים על 104 קילוגרמים, נבחר במקום ה-15 בדראפט 2011 על-ידי אינדיאנה פייסרס, ומיד עבר בטרייד תמורת שלושה שחקנים לסן אנטוניו. כבר בעונה הראשונה שלו בליגה לאונרד עשה לעצמו שם כשחקן הגנה פנטסטי - הרבה בזכות מוטת כנפיים של 2.23 מטרים וכפות ידיים ענקיות, 29.2 סנטימטרים מהאגודל עד הזרת כשהן מתוחות - אבל פופוביץ' ראה בו יותר מזה, ולא ירד ממנו עד שהוא מימש גם את הפוטנציאל ההתקפי העצום שלו.
בגמר 2014, אחרי שלאונרד קלע רק 9 נקודות בשני המשחקים הראשונים בסדרה, פופוביץ' דרש ממנו לקחת יותר אחריות בהתקפה: "לעזאזל עם טוני (פארקר), לעזאזל עם טימי (דאנקן), לעזאזל עם מאנו (ג'ינובילי)", הוא אמר לו, "אתה האיש!". לאונרד, שלאורך כל הסדרה הוציא המון אנרגיה בשמירה על לברון ג'יימס, ענה עם שלושה משחקים רצופים של יותר מ-20 נקודות, ששכנעו גם את מייקל ג'ורדן להפוך אותו לאחד הכוכבים שמייצגים את מותג הנעליים "אייר ג'ורדן" ב-NBA.
אחרי שלאונרד ביסס את עצמו בתור ההווה והעתיד של הספרס, פופוביץ' - שבשנת 2002 ויתר על תפקיד הג'נרל מנג'ר, אבל מונה לנשיא לענייני כדורסל ונשאר הסמכות המקצועית העליונה במועדון - חיפש שחקן שישלים אותו בשנים הקרובות, לאור הדעיכה הטבעית ביכולת של השלישייה הגדולה (דאנקן בן 39, ג'ינובילי בן 38, פארקר בן 33). החיפוש הסתיים בהצלחה בקיץ האחרון, כשלמרכוס אולדרידג', הפורוורד/סנטר המעולה של פורטלנד טרייל בלייזרס, שחקן שחצי ליגה רדפה אחריו, חתם בסן אנטוניו תמורת 84 מיליון דולרים לארבע שנים.
אולדרידג', 30, היה יכול להרוויח במצטבר 24 מיליון דולרים יותר בחוזה חדש בפורטלנד, אבל העדיף לעבור לסן אנטוניו בגלל הסיכוי לזכות באליפות; בידיעה שהוא ייאלץ להקריב גם את המספרים שלו (בעונה הקודמת קלע 23.4 נקודות למשחק ב-35.4 דקות; העונה קולע 15.9 נקודות ב-29.6 דקות). והוא לא השחקן היחיד שהסכים להקריב כדי לשחק עבור פופוביץ': הפורוורד דייויד ווסט, פעמיים אולסטאר, ויתר על חוזה של 12.6 מיליון דולרים לעונה הנוכחית באינדיאנה בשביל להרוויח 1.4 מיליון דולרים בלבד בסן אנטוניו.
הנכונות של שחקנים להרוויח פחות כדי לשחק בסן אנטוניו היא אחת הסיבות שהספרס הם לא רק סיפור הצלחה מקצועי, אלא גם כלכלי. ב-1996, פיטר הולט, הבעלים של Holt Cat, חברה שמוכרת מנועים וציוד מכני, רכש את הספרס תמורת 76 מיליון דולרים. כיום המועדון שווה, לפי המגזין פורבס, 1.15 מיליארד דולרים - מקום 11 ב-NBA (ניו יורק ניקס מדורגת ראשונה עם שווי של 3 מיליארד דולרים) - ובשנה האחרונה הרווח התפעולי שלו עמד על 31.9 מיליון דולרים, מקום שמיני ב-NBA.
הנתונים האלה הושגו על אף שסן אנטוניו, עם 900 אלף בתי אב שמחזיקים טלוויזיה, היא שוק התקשורת ה-33 בגודלו בלבד בארצות הברית, כאשר גם ההכנסה החציונית של תושבי סן אנטוניו, כפי שגילה מחקר של The Business Journals, מקשה על הספרס להרוויח. ב-2009 היא דורגה במקום ה-7,897 מתוך 14,214 ערים בארצות הברית, עם הכנסה של 43,087 דולרים לשנה, ולפי פטריק ריש, מרצה לכלכלה באוניברסיטת וובסטר בסנט לואיס, והבעלים של חברת המחקר Sportsimpacts, היכולת של הספרס לשגשג למרות תנאי פתיחה נחותים הופכת אותם "לארגון הספורט המקצועני שמנוהל הכי טוב בצפון אמריקה".
באמת לא ברור איך אוקלנד ריידרס קשורים לתרבות כזאת.
בין פופוביץ' לבלאט
פיטוריו של דיוויד בלאט מקליבלנד בסוף השבוע שעבר, הבהירו שוב מי מקבל כבוד ב-NBA, ומי ממש לא
זה לא ממש הוגן להשוות ביניהם, אבל דיוויד בלאט וגרג פופוביץ' מייצגים שתי נקודות קיצון בכל מה שקשור למעמד המאמן ב-NBA. בזמן שפופוביץ' הוא הפנים של סן אנטוניו ספרס - סטטוס שרק הוא ורד אאורבך האגדי, מאמן בוסטון סלטיקס בין השנים 1950-1966, הגיעו אליו - בלאט, שפוטר בסוף השבוע שעבר מאימון קליבלנד קאבלירס, אפילו לא הגיע למעמד של מאמן "רגיל" בליגה. מעמד שלכשעצמו, גם הוא לא גבוה במיוחד בהיררכיה של ה-NBA.
על-פי אותה היררכיה, המאמן ממוקם לא רק מתחת לג'נרל מנג'ר, כמו בשאר הליגות המקצועניות בארצות הברית, אלא גם מתחת לכוכב של הקבוצה, שהמשקל שלו בארגון כמעט תמיד הרבה יותר כבד. "זו ליגה של שחקנים", אמר מייק בראון, שאימן את לברון ג'יימס בקליבלנד ואת קובי בראיינט בלוס אנג'לס לייקרס, "והשחקן הכי טוב שלך צריך לאפשר לך לאמן אותו".
לצפות מלברון ג'יימס, בטח בשלב הזה של הקריירה שלו, שיאפשר לאדם בלי טיפת ניסיון לאמן אותו - זה לא להבין את התרבות ב-NBA בפרט ובארצות הברית בכלל. והניסיון העשיר של בלאט מחוץ ל-NBA, בעיני התרבות הזאת, פשוט לא נחשב. "מה שהוא השיג בחו"ל לא אומר שום דבר", אמר בעונה הקודמת צ'רלס בארקלי, אחד מגדולי השחקנים בכל הזמנים וכיום הפרשן הבכיר של רשת TNT. "זה כמו חלק מהמאמנים שמגיעים מהמכללות. לא אכפת לנו מה עשית במכללות. לא אכפת לנו מה עשית בחו"ל".
בנסיבות האלה, גם זכייה באליפות לא הייתה משאירה בוודאות את בלאט בתפקיד; פול ווסטהד, למשל, הוביל את הלייקרס לאליפות ב-1980, אבל פוטר שנה וחצי אחר כך, כשמג'יק ג'ונסון החליט שהוא לא רוצה לשחק בשבילו. הסיכוי היחיד של בלאט לשרוד לאורך זמן בתפקיד היה ליצור חיבור רגשי חזק בינו לבין השחקנים שלו. נראה שהוא הצליח לעשות את זה עם כמה מהם, אבל לא עם הנכונים.