הקטנת פערים זו מילה גיסה
ארגון ה-OECD פרסם בתחילת החודש דוח אשר אינו מיועד לחובבי סיפורים אופטימיים, שירים עליזים וקומדיות רומנטיות עם סוף טוב. דוח הארגון על אי-שוויון במדינות החברות בו, מראה כי הפערים בהכנסה וברכוש לא רק גדולים מאוד, אלא הולכים ומתרחבים עם הזמן. בעשור של שנות ה-80, ההכנסות של העשירון העליון במדינות ה-OECD היו פי שבעה מאלה של העשירון התחתון; ואילו היום היחס עומד על פי עשרה! כשמדובר בעושר התמונה היא חמורה עוד יותר. בשנת 2012 10% מהאוכלוסייה החזיקה 50% מכלל העושר במדינות הארגון, ו-1% החזיק ב-18% מהרכוש. לעומת זאת, 40% מהציבור "שלמטה" החזיקו בסך-הכול ב-3% מהעושר.
צריך להדגיש, כי לא מדובר במדינות עם רמה נמוכה של התפתחות כלכלית, ולא במשטרים לא דמוקרטיים. מדובר במדינות מתועשות, כאלה אשר אמורות להיות במקום אחר מבחינת מדיניות כלכלית וחברתית. באופן ממש לא מפתיע, אפילו כקלישאה, ישראל נמצאת בין המדינות עם דירוגי האי-שוויון הגבוהים ביותר, יחד עם ארה"ב, צ'ילה, מקסיקו וטורקיה. בנוסף לכך, תחולת העוני בישראל היא הגבוהה ביותר בין מדינות הארגון, כמעט 30%, כאשר מקסיקו צמודה אליה במקום השני.
כמובן, בעיני המערכת השלטונית בישראל, מצב זה "מוסבר" על-ידי הריכוז של עניים בין הערבים והחרדים, מה שאמור לעשות את החרפה הזו לנסבלת יותר, בעיניה.
אלא שתמונה מציאותית יותר של הסיבות והתהליכים שמביאים לעוני ולאי-שוויון בחברה הישראלית, מתקבלת דווקא מריכוז המלצות המדיניות הכלולות בדוח. ישנן בדוח ארבע המלצות מרכזיות, שנועדו לנסות להביא לשינוי, אפילו קטן וחלקי, בתמונת אי-השוויון: לצמצם את האפליה המגדרית בשכר; לצמצם את התופעה של העסקה פוגענית, זמנית ובשכר נמוך; לתת דגש לחינוך בגיל הרך; ולהשתמש במערכת המיסוי והקצבאות כדי להביא לצמצום העוני והפער בהכנסה ותחולת העוני.
צריך לבחון יותר לעומק את הרשימה הזו, כדי להבין שבישראל המכשול ליישום ההמלצות האלה אינו טמון רק בחוסר יכולת ביורוקרטית להנהיג רפורמות מתאימות, אלא בהתנגדות רעיונית ופוליטית של הכוחות הכי חזקים במערכת השלטונית. זו מערכת שבה ראש-הממשלה ושר האוצר מתפארים בהורדת מס החברות, ומביעים התנגדות נחרצת לכל עלייה במס על השכבה העשירה ביותר. זה אותו שלטון אשר הביא לירידה מתמדת במיסוי הישיר הפרוגרסיבי, והעלה לאורך שנים את המיסוי העקיף הרגרסיבי.
אפליית שכר בישראל היא עניין כמעט ממוסד. חוץ מספר החוקים הרשמי, כל יתר המערכות בישראל פועלות על-פי כללים שמנציחים פערים בתגמול לעובדים, בעיקר על-ידי הדרה של בני-אדם מסוימים מהמשרות בעלות השכר הגבוה יותר. לא מדובר רק בעניין מגדרי. אזרחים ערבים מודרים משוק העבודה באופן שיטתי. איזה תקווה לשינוי יכולה להיות בעניין זה, כאשר חלקים גדולים כל-כך בחברה הישראלית מצדדים באפליה כיסוד מרכזי של חיינו?
גם בעניין החינוך בכלל והחינוך בגיל הרך, האפליה היא גורם שולט ומכריע במדינת ישראל. על כך יעידו כל הדוחות והמספרים הקיימים. אך גם יש את הרצון לשמר מסגרות תרבותיות, את חוסר היכולת להנהיג תוכניות כלל-חברתיות, את הרצון לשמר פערים גיאוגרפיים, כאשר יש ילדים שאמורים מראש לקבל יותר מילדים אחרים על-פי מקום מגוריהם, ולא על-פי צרכיהם. מעל הכול קיימת התמיכה האידיאולוגית בהפרטת החינוך, והרצון לראות במשקי-הבית כאחראים העיקריים לחינוך של הילדים.
לבסוף, ובמקום של "כבוד", צריכים להתייחס לשוק העבודה. ההמלצה לצמצם את ההעסקה הזמנית והפוגענית נשמעת בישראל כמדע בדיוני לכל דבר. לצמצם עבודה קבלנית? לעגן זכויות עובדים בחוקי יסוד? להגן על התארגנות של עובדים במקומות שבהם קיימת תופעה של ניצול ושכר נמוך? מבחינת השלטון, כל אלה הם דברי כפירה. המרב שיכולים העובדים בתחתית הסולם לצפות לו, הוא איזה הסכם בין האוצר להסתדרות אשר ישפר באופן חלקי את התנאים של חלק קטן מעובדי הקבלן, וגם זה רק לאחר איומי שביתה.
בעיני קובעי המדיניות, שוק העבודה הנוכחי הוא התגלמות המידות הטובות, הוא "גמיש", אין בו אבטלה גבוהה, והמחאות מצומצמות. אם כן, למה לדבר על שינויים ורפורמות? נכון, יש עוני, והפריון נמוך, אבל עד שלא יבוא משבר של ממש, אין לשלטון סיבה אמיתית לשנות דבר.
בסופו של דבר, מה שהיה הוא מה שיהיה. דוח בא ודוח הולך, והשיירה עוברת. העשירים הופכים לעשירים יותר, והעניים הם בלתי נראים. אז למה לשררה לדאוג. אחריה המבול.
