משתפים פעולה עם ניאו-נאצים
אתמול, 27 בינואר, ציינו בעולם - ומציינים מזה עשור - את "יום הזיכרון הבינלאומי לשואה". עבור ישראל זהו לכאורה כפל ימי זיכרון, שהרי יש לנו את יום הזיכרון לשואה בחודש ניסן. אלא שיום הזיכרון הבינלאומי מתייחס לא רק לשואת היהודים. על-פי הגדרתו "הבינלאומי" הוא יום זיכרון לקורבנות הנאצים באשר הם - יהודים, צוענים, נכים, בעלי מוגבלויות, הומוסקסואלים ואחרים.
מאז החלה גרמניה, לפני עשר שנים, לציין את יום ה-27 בינואר, הוא יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ על-ידי הצבא האדום, כיום הזיכרון לקורבנות הנאצים כולם (גם באושוויץ היו קורבנות לא יהודים), ההחלטה של האו"ם לציין יום זה, הולכת לאותו כיוון. יש אפוא הבדל בין רוח יום השואה הישראלי ליום השואה הבינלאומי.
להסתכלות שמעבר לעניין היהודי בלבד, לא מתוך ניסיון לגמד את השואה, אלא למקם אותה בהקשר הרחב יותר, יש יתרון. הסתכלות כזאת אומרת לא רק שהיו גם קורבנות לא יהודים לגזענות הנאצית, אלא שאי אפשר לומר שהייתה זו תופעה שאינה יכולה לחזור על עצמה. כמובן, בשינויים המתבקשים - הקורבן של אז יכול לעמוד בפני שואה חדשה, ואחרים יכולים אף הם להיקלע כקורבנות לרצח-עם, להשמדה, לשואה.
כך שיפה שהגיעו סוף-סוף למסקנה שצריך לעשות מאמץ בינלאומי בכיוון זה - ועם זאת, צריך לתמוה שרק מקץ 60 שנה לשחרור אושוויץ החליטו על יום הזיכרון הבינלאומי הזה. בארץ מנתבים גם את יום הזיכרון הזה בראש ובראשונה לכיוון הדיון על אנטישמיות. מדי שנה מציינים, כי האנטישמיות נמצאת בסימן עלייה, ומסיקים מכך את המסקנה - שאין ליהודים אלא להגר למדינת ישראל. אלא שיש כאן קושי כפול: ראשית, לו הייתה באמת עלייה מתמדת באנטישמיות, היהודים בתפוצות היו מגיבים אחרת - לישראל עולים רק כ-20 אלף עולים בשנה, וכנראה לא רק מאימת האנטישמיות.
הקושי השני הוא - ישראל מזהה באופן אוטומטי עמדות אנטי-ישראליות כעמדות אנטישמיות; ואם כך, ישאל השואל, מדוע תיחשב ישראל למקלט הבטוח ביותר מפני אנטישמיות? בסופו של חשבון, יהודים רבים יותר הם קורבן לפעולות עוינות בישראל ובשטחים מאשר בחו"ל.
וזה אינו החשבון המוטעה היחיד בהקשר ליחס שבין ישראל למאבק באנטישמיות. נראה שלא למדנו להבחין בסכנה האמיתית. מסתבר, שחבר-כנסת מן הספסל האחורי של סיעת הליכוד הזמין ארצה חבר מועצת העיר וינה מ"מפלגת החופש", יהודי. האם חבר-הכנסת הפיקח לא ידע ש"מפלגת החופש" האוסטרית היא מפלגת ימין קיצוני, מפלגתו של יורג היידר בעבר, ומפלגתו של הנס-כריסטיאן שטראכה בהווה?
נציין, כי שטראכה אמנם חכם מהיידר, ובכל זאת, כבר לפני מספר שנים הופיעה בדף הפייסבוק שלו, קריקטורה אנטישמית, מה שמעיד שבסביבתו האנטישמיות לא מתה. ואגב, גם אותו יהודי אוסטרי, דוד לאזאר שמו, כבר עלה לכותרות לפני כחמש שנים, כאשר שיחר לפתחו של לא אחר מאשר בנו של מועמר קדאפי, הדיקטטור מלוב.
חיבור באיזו דרך למפלגה הימנית הזאת נחשב פסול בזירה האוסטרית, כשם שבגרמניה פסול עבור מפלגה מן השורה להיות קשורה בדרך כלשהי ל"מפלגה הלאומית-דמוקרטית" שאינה אלא מפלגה ניאו-נאצית; וכשם שפסול בצרפת לשתף-פעולה עם מפלגת לה-פן, האב והבת. מדובר במפלגות מתוחכמות די כדי לא להצהיר הצהרות שיוציאו אותן מחוץ לחוק, שמצליחות בבחירות עד כדי ישיבה בפרלמנט.
אבל אז, בהיותן בפרלמנט, הן נתקלות בהפניית גב מצד המפלגות הלגיטימיות. והנה, את החרם על שיתוף-פעולה עם "מפלגת החירות" שובר דווקא פוליטיקאי ישראלי. וצריך לומר: כבר היה ניסיון כזה בעבר, והייתה אפילו יוזמה שבאה מתוך משרד החוץ הישראלי.
לשטראכה יש אליבי: הוא מתרה מפני עליית האנטישמיות - מצד המהגרים המוסלמים. כך פגע מנהיג המפלגה בשתי ציפורים במכה אחת: היכה במהגרים, הזרים; ועשה זאת באמצעות הטיעון האנטי-אנטישמי. גם הימין הקיצוני, הניאו-נאצי, הגרמני, שמארגן הפגנות גזעניות בשם "פגידה", טוען בדרך דומה, וטורח לגייס את דגל ישראל או ישראלי תועה, להפגנות שלו.
בדומה לפוליטיקאים ימנים-קיצוניים אחרים, גם מארין לה-פן הצרפתייה, כמו גם חרט וילדרס ההולנדי, מציגים עצמם כתומכי ישראל, כדי לקנות להם אליבי נגד טענת אנטישמיות, ובעיקר כדי להשיג עוד לגיטימציה פוליטית. ולצער הלב, יש ישראלים שמשתפים איתם פעולה.
כל אירופי שפוי יודע מי הם שטראכה, לה-פן, וילדרס ודומיהם. הוא יודע גם, שבישראל שלטת ממשלת ימין מובהקת. מן הרגע שנוצר הקשר בין הימין הישראלי לימין הקיצוני האירופי, נוסף לכך שאותו ימין קיצוני, ניאו-נאצי, זוכה באליבי מעולה, ישראל מוכתמת כמשתפת-פעולה עם ניאו-נאצים.
מתוך הלהיטות לזהות תמיכה בישראל כתעודת כשרות, אנו מספקים תעודת כשרות לניאו-נאצים, לימין קיצוני, לגזענים, שבסופו של דבר ניזונים מן האנטישמיות ומזינים אותה גם אם יעמידו פני צדיקים. זו דרך יסודית ומסוכנת יותר להוציא את שם ישראל לרעה ו/או להביא לדה-לגיטימציה של ישראל, יותר מאשר פרסום ממצאים של "שוברים שתיקה".
