"זה ממש בסדר, תשאל", היא מחייכת כשהיא מזהה את ההיסוס שלי. אני מודה, כשזה נוגע לתמר איש-שלום, מגישת המהדורה המרכזית של חדשות 10, קשה לי לשאול על חייה האישיים. זו לא מבוכה, אלא התחושה שלא רק שהכול כבר נשאל בעבר, אלא אף תפס מקום מרכזי מדי ברוב הראיונות שנתנה לאורך השנים.
הערוץ ביקש למצב אותה בעמדה חמימה, רגישה ונגישה, והעיתונאים מצדם שמחו על ההזדמנות. אך לא רק שאיש-שלום יודעת לשחק את משחק יחסי הציבור היטב, נראה שהיא אפילו מעדיפה להישאל על איך זה לעבוד עם נדב איל בעלה, מי שומר על הילדים והאם אי-פעם פנתה אליו בשידור בטעות בשם החיבה. אבל יש לה תנאי.
"לא רק שזה לגיטימי ששואלים אותי על המשפחה ועל הילדים שלי ועל ההתמודדות שלנו. זו תהיה עיתונאות לא טובה לא לשאול את זה", היא אומרת, ואני מרגיש שננזפתי. "אם יש אדם שרוב ימות השבוע לא נמצא בערב בבית, אז הגיוני שתשאל אותו איך ההתמודדות עם הילדים. הבעיה שלי היא מדוע שכשמראיינים את צבי יחזקאלי או את רביב דרוקר, לא שואלים אותם את השאלות האלה".
"כי הם גברים!", עניתי, מנסה להרוויח חזרה נקודות שאבדו. "בדיוק", היא משיבה. "כמי שנמצאת איתם במערכת, רוב הזמן אנחנו מדברים בשיחות המסדרון על דאעש. אבל כשלא, אנחנו מדברים על הילד החולה ועל זה שלא ישן בלילה ומי נמצא עכשיו איתו בבית. וזו לא אני שמדברת על זה, אלא הגברים שעובדים איתי. שעות העבודה של הורים שעובדים אצלנו הפוכות מהשעות של הבית, וכולם מתמודדים עם זה. אז היי, אין לי בעיה לענות על הכול - אבל תשאלו גם את הגברים".
עם הבטחה שכל הגברים שמתראיינים והתראיינו ל"פירמה" נשאלו תמיד על רגשות האשם והמצפון ההורי, איש-שלום מוחלת לי על הימנעות מהנושא במקרה שלה. אנחנו יושבים בבית-קפה בלב הבורגני של גבעתיים, והעוברים והשבים מזהים אותה דווקא כשכנה חביבה ולא כמי שמובילה כמעט מדי ערב את אחת משתי מהדורות החדשות הנצפות בישראל.
