באן קי-מון / צלם: רויטרס
"להחזיק עם תחת כיבוש מערער את הביטחון", כתב באן קי מון בימים אלה במאמר ב"ניו-יורק טיימס" שהרגיז מאוד את נתניהו. למה? לא ברור שכיבוש אינו מצב סימפטי? כשאנחנו היינו "כבושים" על-ידי המנדט הבריטי מה עשינו? ישבנו בשקט וחיכינו שהם ייצאו מהארץ? או שנקטנו פעולות כדי "לזרז" אותם? ומה היו אותן פעולות אם לא טרור?
מי מוכן לפשרות?
האם זה אותו הדבר? - לא. המניע שלנו היה הרצון במדינה. באמת, לא רק בפה. לא הייתה בנו שנאה לערבים, לא רצינו לזרוק אותם לים ובוודאי שלא להשמיד אותם. היו לנו מאות אלפי פליטי שואה שחיפשו מקלט בדמות מדינה. לא עמדו לרשותנו "מדינות יהודיות", כפי שלפלסטינים יש "מדינות ערביות". והעיקר: אנחנו היינו מוכנים לפשרות.
וכאשר הגיעה הפשרה, בדמות החלטת החלוקה של האו"ם, הסכמנו לה באותה מהירות שהפלסטינים בפרט, והערבים בכלל, דחו אותה ויצאו נגדנו למלחמה. הם הפסידו ואז התחילו בזעקות שבר על מר גורלם - הגורל שהם עיצבו אותו. תמיד אחרים אשמים בבעיות שלהם, גם אלה שהם גרמו להן, במעשה או במחדל.
אם נפסיק לבנות בשטחים
"להחזיק עם תחת כיבוש מערער את הביטחון", כתב מזכ"ל האו"ם במאמרו. ברור, מי יכול להתווכח עם זה? אבל צריך לבדוק אמת זו בהקשר הרחב שלה. מי מחזיק או מתחזק את הכיבוש? אנחנו? - בהחלט. אבל לא רק. בכל שנות המדינה לא היה יום אחד שהפלסטינים קיבלו את עובדת קיומנו. המדיניות שלהם, גם מדיניות החינוך, מבוססת על "מה עושים כדי לבטל את קיום המדינה היהודית". לצורך זה גובשו דוקטרינות כמו זכות השיבה ומדינה דו-לאומית, ובמקביל משתולל טרור. אז איך אפשר להפסיק את הכיבוש בתנאים אלה?
כן, ההתנחלויות מעצבנות אותך ואת שכמותך, באן קי מון. אתם טוענים שהן לא תורמות לשלום. אוקיי. אבל אם נפסיק לבנות בשטחים, אפילו אם נהרוס את מה שכבר נבנה, האם הפלסטינים יקבלו ללא סיג את נוכחותנו באזור? האם ההתייחסות שלהם אלינו הייתה שונה לפני שהיו התנחלויות?
התרומה הפלסטינית
כל מילה שאמרת, באן קי מון, היא אמת. אבל רק חלק ממנה. האם אתה יכול לומר בביטחון שהפלסטינים רוצים בהסכם שלום שלא יהיה מבוסס על מחיקת הזהות היהודית של המדינה? כל עוד אתה מדבר על הכיבוש מבלי להתייחס אל התרומה הפלסטינית להימשכותו - קשה לנו להקשיב לך. אבל רובנו מוכנים, כמהים, לקבל הוכחות שחל שינוי בגישה הפלסטינית לנוכחותנו באזור. שמה שהיה בעבר כבר לא נכון היום. הלוואי.