מתוך מרד דיגיטלי של רופאים, תחת הכותרת גם אני נרדמתי / צילום: גדי דגון
לצד התואר המפוקפק "שנת ההסתה", 2015 הייתה השנה שבה השיימינג (Shaming, ביוש בפומבי) ברשת הפך מתופעה בעלת ממדים מוגבלים לכזאת שמשנה סדרי עולם. בין אם אלה ינון מגל וסילבן שלום שנשפטו בבית הדין של פייסבוק ופרשו מהחיים הפוליטיים, בעקבות טענות על הטרדות מיניות; פרשת משה איבגי וההטרדות לכאורה, שנמצאת בעיצומה; אריאל רוניס, מנהל בלשכת האוכלוסין, שהתאבד לאחר שפוסט שפורסם האשים אותו בגזענות; וגם אפרים ברכה, מפקד היחידה הארצית לחקירות הונאות במשטרה, ששם קץ לחייו לאחר פרסומים בעיתונות על-אודות התנהלותו, שגררו שיימינג נרחב ברשת.
לאחר התאבדותו אמר נשיא המדינה, רובי ריבלין, כי "רגע לפני שיגור המאמר המושחז, שיתוף הפוסט הארסי, לפני השיימינג, הלינץ' ברשת - תעצרו רגע, בצד השני יש בן אדם".
אלה הן רק דוגמאות ספורות ומוכרות. כעת, חברו את זה ואת המצב החולה-גוסס-מת של מערכת הבריאות בישראל - לרבות היעדר היחס בחדרי המיון ובמחלקות האשפוז, חוסר האונים של הרופאים והאחיות שקורסים תחת העומס, המצוקה הפיזית והנפשית של המטופלים ובני משפחותיהם, וכן את העובדה שפרסום ברשת לרוב מקפיץ את המערכת ומזרז הליכים - וקבלו את כל הסיבות לכך שהשנה החולפת עמדה בסימן התעצמות גוברת והולכת של תופעת השיימינג בבתי החולים. עד כדי כך, שלראשונה נדרשו בבתי החולים להתמודד עמה בכלים ניהוליים ולגבש מדיניות ארגונית וכללי התנהלות לצוות הרפואי.
"איומים בשיימינג יש כל הזמן בבתי חולים, זה אול-אובר", אומר ד"ר ערן טלאור, מנהל המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים פוריה, המשמש גם כיו"ר איגוד הרופאים בתחום זה. "תמיד חווינו איומים, אבל הם קיבלו טוויסט דיגיטלי. בשנה האחרונה זה עבר מאיומים בסגנון 'אני אביא לפה את ערוץ 2', או 'יש לי חבר עיתונאי' ל'אני אפרסם עליכם בפייסבוק'. מי שמאיים הם בדרך כלל לא המטופלים עצמם, אלא המלווים".