שמואל והקבאבים. מעורב ירושלמי וקבאב בפיתה / צילום: תמר מצפי
מתי אתה יודע שאתה מזדקן, או לפחות, מתבגר? אחד הסימנים הוא, לפחות מבחינתי, כשהרופא שלך, כלומר שלי, כבר לא מציע, אלא מתעקש שתתחיל, כלומר אתחיל, לעשות ספורט. הוא אפילו נתן לי מספר טלפון של מדריך כושר. ואני, כמו ילד טוב, אכן התקשרתי. וזה כמה שבועות תוכלו, אם אין לכם משהו יותר טוב לעשות בשבע בבוקר, לראות אותי תלוי על אותן רצועות שחורות, יימח שמן, ומותח למוות את גופי העייף והכואב, זה שלא ידע שום פעילות גופנית (להוציא הליכות מהורהרות לעבודה), זה שלושים שנים. לפחות.
אלא שמבחינתי, לזקנה - טוב, לבגרות שקפצה עליי - יש עוד אספקטים. בואו נכנה אותם ברשותכם, מקצועיים. למשל, העובדה שכבר איני מתנפל על כל דוכן אוכל רחוב חדש בעיר, אפילו אם הוא מגרה במיוחד. זה לא רק הפחד, זו העייפות. טוב, זה הפחד. לא מקלקול קיבה. מכולסטרול. וטריגליצרידים.
וכך אירע שהרשיתי לעצמי במשך זמן רב, רב מדי, להתעלם מדוכן הקבאבים בשוק הכרמל, זה שבינתיים כבר הספיק להפוך למסעדה של ממש ואפילו לזכות תוך כדי כך בשם עברי יפה. שמואל.
טוב, לא ממש מסעדה. בואו נגיד ששמואל הוא מזללת שוק מדליקה במיוחד. וזה עוד לפני שמדברים על האוכל. העיצוב הנקי והיפה, ים תיכוני שכזה, אבל בעדינות, השירות הלבבי, גם בשיא הלחץ, האפשרות לשתות כוס קטנה מאוד של בירה ליד הפיתה, או צ'ייסר של עראק איילות קלאסי. ובעיקר, האווירה המשוחררת, הכיפית, הכל-כך מתאימה לשוק הכרמל.