"ומה ענית את?" שאלה לואיזה.
"העלמה לואיזה, אמרתי שאיני יודעת. שאינני יכולה לדעת אם אני בת לאומה עשירה או לא, כל עוד אינני יודעת בידי מי הכסף, ואם משהו ממנו שייך לי. אבל זו לא הייתה תשובה ממין השאלה. לא תשובה לעניין", אמרה סיסי ומחתה את עיניה" (צ'רלס דיקנס, ימים קשים, 54)
כך גם לגבי דוח ה-OECD שפורסם בימים אלה, שלפיו "הכלכלה הישראלית חזקה, אך רמת העוני ואי-השוויון בישראל גבוהים". אכן, מדדי המאקרו של הכלכלה הישראלית ראויים לציון - חוב ציבורי נמוך, אבטלה נמוכה, מדיניות פיסקלית ומוניטרית שמרנית, צמיחה מתמשכת, אינפלציה נמוכה. על-פי המדדים הכלכליים המקובלים, זהו סיפור הצלחה. אלא שכמו אצל דיקנס, איננו יכולים לדעת אם אנחנו בנים ובנות לאומה עשירה או לא, כל עוד איננו יודעים בידי מי הכסף, ואם ועד כמה משהו ממנו שייך לנו.
קצת נתונים: מחצית מהשכירים במשק מרוויחים פחות מ-6000 שקל; שליש מהם משתכרים שכר-מינימום, או פחות. כשזה המצב, לא מפתיע שכרבע מהאוכלוסייה - ושליש מהילדים - נמצאים מתחת לקו העוני, ושנדרשות בממוצע 12 שנות עבודה כדי לקנות דירה. כשמסתכלים על ההון ולא רק על השכר, המצב רק מחמיר: על-פי נתוני "המכון לרפורמות מבניות", 100 האנשים העשירים בישראל "שווים" 500 מיליארד שקל, ו-1% מהאוכלוסייה מחזיק בעושר ובנכסים בהיקף השווה ל-22.5% מהעושר הלאומי, נתח השווה לסך נכסיהם של שבעת העשירונים התחתונים - 70% מהאוכלוסייה.
במילים אחרות: הכלכלה שלנו מיטיבה עם קבוצות קטנות מדי, ומייצרת פערים בלתי מתקבלים על הדעת, בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם. ריכוז ההון בידיים מועטות, מאפשר להן להטות את חוקי המשחק לטובתן, וכך להעצים את השפעתן, הרבה מעבר למספרם. מצב דברים זה מסכן את הדמוקרטיה ומחליש אותה. יותר מכך: השיטה הנוכחית מייצרת "מעגלי הצלחה למצליחים". כסף מצמיח עוד כסף, בלי קשר לחדשנות, לאיכות ולהשקעה.
אם מוסיפים לכך את העובדה שבעלי ההון אינם משקיעים מספיק בהשקעות יצרניות, אלא משקיעים יותר בפיננסים ובדירות, ובכך מעלים מאוד את יוקר המחיה של כולנו, אפשר להבין מדוע מצב דברים זה פוגע לאורך זמן בפיתוח הכלכלי, ובעיקר בסולם הניידות החברתי. בבחינת, "אמור לי מי הוריך והיכן גדלת, ואוכל לנבא, במידת ודאות רבה, את עתידך.
אז מה עושים? - הגיע הזמן להשתחרר ממקסם הצמיחה כקנה-מידה בלעדי להצלחה כלכלית, ולחתור במקום זאת ליצירת שגשוג שירחיב ככל האפשר את מעגל הנהנים ממנו, שגשוג שיכונן כלכלה שתתייחס לאנשים כאילו הם באמת חשובים (כדברי הכלכלן א"ס שומאכר).
בעשורים האחרונים, ולנוכח קידוש התפיסה הרואה בממשלה את הבעיה ולא את הפתרון, ירדה מאוד ההוצאה הציבורית לנפש כאחוז מהתוצר, והגידול בשירותים החברתיים מפגר בהרבה ביחס לצמיחה ברמת-החיים. כתוצאה מכך, המדינה אינה משקיעה די לטווח הארוך - בחינוך ובמיוחד בגיל הרך, ברפואה מונעת, בתחבורה ציבורית יעילה, בחקלאות בת-קיימא, בשיקום מערכות אקולוגיות - מה שפוגע ופועל בעיקר לרעת השכבות המוחלשות, שאינן מסוגלות לרכוש את השירותים בשוק הפרטי.
נדרשת כאן "החלפת דיסקט" בדמות הגדלה ניכרת של ההוצאה הציבורית בתחומים אלו, שתסייע למנוע בעיות חברתיות לפני היווצרותן, ותחסוך כסף רב בעתיד. אין לראות בכך הוצאה גרידא, כי אם השקעה חכמה - שלשוק אין תמריצים לבצע אותה - שיכולה גם לעודד את הפעילות הכלכלית, ואף לייצר למדינה הכנסות.
בחברת הידע שלנו, צמיחה כלכלית עתידית תלויה בפיתוח מיטבי של ההון האנושי, קרי, בכך שאחוז גבוה של האוכלוסייה יהיו בעלי השכלה גבוהה וכישורים חברתיים מפותחים. השקעה בראשית החיים, למשל, היא גם יעילה כלכלית, גם נכונה חברתית (מצמצמת פשיעה ואת הצורך בהתערבות מתמשכת באמצעות תוכניות רווחה), ובעיקר - גם מחויבת דמוקרטית (שכן היא מאפשרת לכל ילד לממש את כישוריו בלי קשר למקום שבו נולד, ובכך מגדילה את שוויון ההזדמנויות).
במקביל לפעילות הממשלתית, יש לתמרץ השקעה חברתית גם מצד משקיעים מוסדיים, וכן לעודד הקמת עסקים חברתיים. גיוון דרכי ההשקעה יאפשר ליצירתיות, ליזמות ולידע המקומי לבוא לידי ביטוי. בניגוד להנחה שיצירתיות וחדשנות מוגבלות למספר מצומצם של יזמים עשירים, ראוי לפעול לטיפוחה של כלכלה מקומית מגוונת ומקיימת, שתפעל הן לטובת העסקים הקטנים והן לטובת תאגידים בעלי אחריות חברתית מפותחת.
הכותב הוא עמית במכון שחרית לפוליטיקה חדשה
