אהוד אולמרט / צילום: גיל יוחנן
שופטי ובכירי מערכת המשפט בישראל יכולים להתגאות בשלל השנים האחרונות: שר אוצר, שר אנרגיה, שר פנים, סגני שרים, חברי כנסת, נשיא, ראש ממשלה - ישבו ויושבים (ולבטח עוד יישבו) בכלא. אכן, הישג ראוי לציון עבור דמוקרטיה מחד ומדינה כל-כך מורכבת וסוערת מאידך. שועי הארץ ומנהיגיה שלא ידעו לומר "לא!" לפיתוי שנקרה בדרכם - נחקרו, נשפטו, נמצאו אשמים, ומשנגזר דינם צעדו איש-איש בפנים אבלות - חלקם חפויי-ראש, וחלקם זקופי-קומה - אל תאי הכלא בבתי הסוהר חרמון, מעשיהו, הדרים ואיילון.
ואולי צריך להתעכב כאן על אלה שבכל זאת, למרות האבל והצער, למרות הכאב והקלון - בחרו לצעוד זקופי-קומה, אמנם מקבלים את גזר הדין - אולם מסרבים להיפרד מן האמת שאותה הם מכירים, מן הסתם, יותר טוב מכולם, ובה הם זכאים להאמין עד יום מותם - שהם חפים מפשע.
למרבה האימה, בציבוריות הישראלית פושה בשנים הללו טרנד חדש, שאותו מובילים השופטים בדימוס של הערכאות ובתי המשפט השונים: טרנד איסור הכפירה. לפי כללי טרנד אופנתי זה, הרוכש לעצמו אחיזה בקרב התקשורת, ובאמצעותה ובעידודה בציבוריות בכלל - אל לו לנאשם שהורשע בדין להמשיך ולזעוק לחפותו.
יסודות הטרנד בנויים על העריצות של מערכת המשפט לדורותיה, מאז מינוי השופטים הראשונים לשפוט את עם ישראל - עריצות המתאפשרת ממעמדם המוקנה של השופטים, שחלקם חדלו - בעיני עצמם, בעיני הממסד ובעיני הציבור ההדיוט - מלהיות בשר ודם, אלא הורמו לדרגת עליונות הנסמכת אל שולחנה של האלוהות, לא פחות.
ושופטים אלה, שאינם בחזקת בשר ודם, ואין להביע עליהם ביקורת בפרהסיה, ויש לנקוט כלפיהם כבוד השמור לרודנים שסמכותם הואצלה עליהם על-ידי אלוהים עצמו (באמצעות נציגו עלי אדמות, נשיא בית המשפט העליון, השופט בדימוס פרופ' אהרן "הכול שפיט" ברק). שופטים אשר הדרך היחידה להתמודד עם מעשיהם היא באמצעות הגשת ערעורים בתוך המערכת, שאותה הם עצמם מנהלים, ושמתקשים לקבל אמירה ציבורית או אישית-פרטנית כערעור על פסיקותיהם.
לכן, אין להתפלא על שרוב בוגרי המערכת השיפוטית, שופטים ותיקים שבאמתחתם 30, 40 ו-50 שנות שפיטה וגזירת גורלות, ייסדו את הטרנד הקובע: "הורשעת? שב בשקט, אתה אשם!".
וכך מגיעה השופטת בדימוס עדנה בקנשטיין, למשל, נשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב לשעבר, לתקשורת, וזועקת תחת כל מיקרופון רענן: "על אולמרט להרכין ראש בפני בית המשפט", וחוזרת על עצמה בהדהוד מרתיע: להרכין ראש, להרכין ראש, להרכין ראש...".
לדידה של השופטת המכובדת, וחלק מעמיתיה התומכים בעמודי התווך של הטרנד, מרגע שהורשעת, לא די שקיבלת עליך את עול גזר הדין על כל המשתמע ממנו - אתה מחויב גם בתהליך היטהרות פנימי, זיכוך נפש, חרטה גדולה והתנערות מהאמת שאתה מכיר לעצמך ומדעתך. הנך מחויב בחינוך מחדש, בסגנון חדר 101 בריאליטי האימים של ג'ורג' אורוול, ולהשתכנע שאתה אכן אשם. לא די בכך שנמצאת אשם על-ידי המערכת - עתה עליך למצוא את עצמך אשם.
וכך יוצא, שממורשע בדין נשללת זכותו הבסיסית של האדם (המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שאותו השופטים המכובדים אמורים להכיר) להאמין ולחיות באמונתו ובצדקתו שלו. עליו להמיר מיד את דתו ודעתו ולאמץ אל ליבו את ההרשעה שהושתה עליו.
וכאן טמונה סכנה גדולה - כי ברור לכול שאין אדם העומד מעל לחוק, אולם יותר צריכה לטרוד את מנוחתנו אתיקת הדמדומים שבבסיסה צריכה לעמוד השאלה: האם החוק עומד מעל לכל זכות בסיסית מוסרית המוקנית לאדם באשר הוא אדם, ובכלל זה להמשיך ולהאמין בצדקתו עד יומו האחרון.
אם ניתן לטרנד איסור הכפירה להמשיך ולפשות כעשב שוטה בציבוריות שלנו, אנו צפויים לשלם על כך מחיר יקר מאוד, כי לא רק מלחמות, צבאות וממשלות יכולים להמיט אסון על בן האדם - אלא גם החוק עצמו, שבל נשכח לרגע, שחוקק על-ידי בני אדם ונאכף על-ידי בני אדם ומפורש על-ידי בני אדם.
ביום שבו ייאסר על נאשם מורשע להמשיך ולזעוק "אני חף מפשע", יקיץ הקץ על הדמוקרטיה שאנחנו כל-כך מתפתים להאמין שהחוק הוא-הוא אשר שומר עליה.
■ הכותב הוא משפטן.