עבור: נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין
הנדון: חנינה לאתי אלון
נשארת רק אתה. מול מערכת משפט, פרקליטות ויועץ משפטי שהולכים ומסתמנים כמוטים וככנועים מול שררה, כוח ו"בעלי שם". בארץ האי-צדק נשארה רק דרך הרחמים והחסד. דרך האנושיות. כי החלטת ועדת השחרורים מהיום, ובטח עמדת הפרקליטות, משמעותה אחת היא: המשך ההתעללות.
מול מערכת אכיפה חלושה, שיודעת לשתוק, לוותר, לסדר עסקאות ולעודד הפחתות עונש וחפיפות חוזרות ונשנות לראש ממשלה, ראש עיר ושר (אהוד אולמרט), שהשחית דרכו לאורך שנים, מול פרקליטות שהשתתקה והתכופפה נוכח עונש סמלי ליו"ר הבנק הכי גדול במדינת ישראל, שנמצא מירמה ומפר אמונים במסגרת תפקידו הבכיר, המערכת לא צייצה נגד קיצור שליש מהמאסר (דני דנקנר, שנשלח למאסר בפרשת בנק פוזיטיף הטורקי, ישב חצי שנה בכלא, עד שוועדת השחרורים ניכתה שליש ממאסרו), ולא באמת נלחמה נגד העובדה שבפרשת הולילנד הפחית בית המשפט העליון את עונשו כנותן שוחד מ-3 שנים (כפי שקבע המחוזי בתל-אביב) לשנתיים.
עם סדרה ארוכה של הטיות צדק, נקמנות, בוז מתמשך ל"מבחן בוזגלו" והזדהות יתר עם בעלי מעמד ומיוחסים שסרחו, כשמעמדה של מערכת הדין הולך ומתמוטט - לא פלא שפרקליטות המדינה ומשרד היועץ המשפטי לממשלה תופסים כוח נגד חלשים. נגד אתי אלון. נגד מי שלא נראית כבנקאי מהשורה.
אילו הייתה גבר, ירושלמי, עדיף עורך דין, בכיר בממסד, פוליטיקאי שמזוהה עם מסלול הדעה של הפרקליטים ובטח כאלה שלא נולדו לבית מקסימוב - כנראה איש במשרד המשפטים לא היה מתנגד להחלטות ועדת השחרורים. בטח לא למנוע יציאה של אסורה, אחרי שישבה 14.5 שנים מתוך 17 השנים שנגזרו עליה.
וזה לא הזמן לשוב ולדבר על גזר הדין, שאפילו לרוצחים לא גוזרים אותו, בטח ובטח לא לסדרה ארוכה מאוד של בנקאים גנבים ומושחתים שנתפסו, גם אלה שחיסלו בנקים במו גניבתם (1974 - יהושע בן-ציון, התמוטטות בנק ארץ ישראל-בריטניה, נידון ל-12 שנות מאסר, ריצה 3, וסודרה לו חנינה. 1985 - המנהלים והבעלים יהושע הלפרין ומשה שטרן חיסלו את בנק צפון אמריקה, ונגזרו על כל אחד מהם 7 שנות מאסר. מנחם-מיקי פרידמן, מנכ"ל בנק לאומי בריטניה ומנהל סניף תל-אביב, גנב מהבנק. השופטת אמרה: "נדהמתי מעזות-המצח של פרידמן בשיטתו לאישור ההלוואות", וגזרה עליו 8 שנים. ועוד ועוד ועוד).
אלון גנבה מאות מיליונים וחיסלה בנק. ובכלל לא משנה העובדה שאביה הורה לה לגנוב כדי להעביר לאחיה המהמר. אלון היא פושעת פלילית. אלון הייתה חייבת לקבל עונש ולכן חייבת לשבת בבית הסוהר. אבל מעל 14.5 שנים? (כשהממוצע הישראלי למאסר על רצח הוא כ-11 שנים).
עוד התנגדות ועוד התנגדות של משרד המשפטים, עוד התחכמות של ועדת השחרורים - כבר מראה סוג של אובססיה.
אז נשאר רק נשיא המדינה. נשארה רק דרך החנינה. בידי הנשיא סמכות לחון, להפחית, לקצר, להקל או להמיר בעונשם על עבריינים פליליים. סמכות של "חסד ורחמים".
אתי אלון, ילדיה שנעזבו בעודם ילדים, אמה החולה, אחייניתה ועורכת דינה, חייבים לפנות כבר היום אל נשיא המדינה ריבלין ולבקש מהנשיא רחמים. על מה שנותר, אם עוד נותר, משהו מהקשר שלה אל ילדיה.
מסתבר שעד היום לא הוגשה כלל בקשת חנינה. דוברת בית הנשיא: "ברגע שתוגש בקשת חנינה בעניינה של אתי אלון, היא תידון ותטופל".
ואנחנו נוסיף: אנא, במהרה. כי אם אין צדק במערכות הדין, לפחות שיהיה אצל האזרח מספר אחת.