גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

ד יולי האחרון, פארס אלחודור בן ה-12 היה מתייצב מדי יום ברחוב חמרה בביירות ומוכר ורדים. הוא הגיע ללבנון ב-2010 עם משפחתו, אחרי שברחו מהזוועות בסוריה, ואומרים שבחיוכו היה כובש את העוברים ושבים ברחוב. עד כדי כך, שהצלם הלבנוני חוסיין ביידון הנציח את דיוקנו במצלמה. בקיץ האחרון, במהלך ביקור בעיר מוצאו בסוריה (במה שנשאר ממנה, לפחות), טיל תועה פגע בבית המשפחה והרג את פארס.

זמן קצר לאחר מכן התנוסס חיוכו מעל קיר בניין בדורטמונד שבגרמניה. יאזן חלוואני, אמן רחוב לבנוני המוכר כ"בנקסי של ביירות", צייר את דיוקנו של הילד, אוחז באגרטל ורדים. "דווקא כאן בגרמניה, אל מול גלי הפליטים המתדפקים עכשיו על דלתותיה, חשוב לי להזכיר שלאנשים שבורחים מבתיהם בסוריה ומבקשים עכשיו מקלט יש סיבה טובה לעשות זאת", כתב האמן בדף הפייסבוק שלו. "אני מקווה שבאמצעות הפרויקט הזה, אגרום לאנשים להבין יותר ולשנות את הדרך שבה הם מתייחסים לפליטים".

גם בנקסי עצמו, הסופר-סטאר של אמנות הרחוב, ואחד האמנים החשובים החיים כיום, תרם את תרומתו למאבק הפליטים על קירותיה של אירופה. לפני כחודש הוא צייר על קירות המחנה הארעי לפליטים בעיר קאלה שבצרפת דיוקן של סטיב ג'ובס. מייסד אפל (שהיה בעצמו בנו של מהגר סורי) נראה בדיוקן הזה כשהוא נושא שקית אשפה שחורה ודגם "עתיק" של מחשב מקינטוש. "אפל קיימת אך ורק משום שאמריקה אפשרה לאיש צעיר מסוריה להגר אליה", הסביר בנקסי מאוחר יותר.

שבועיים לאחר מכן הוא צייר מחוץ לשגרירות הצרפתית בלונדון את הדמות הידועה של הילדה מהפוסטר למחזמר "עלובי החיים", כשהיא דומעת מגז מדמיע. מדובר בביקורת על השימוש של הרשויות הצרפתיות בגז מדמיע נגד המהגרים במחנה הפליטים הארעי שהוקם בעיר קאלה.

זוהי יצירת האמנות הראשונה של בנקסי שהיא גם אינטראקטיבית: ליד הציור עצמו מופיע קוד לסריקה בסמארטפון, המוביל לסרטון שמראה כיצד המשטרה פושטת על מחנה הפליטים בקאלה, תוך שימוש בכדורי גומי וגז מדמיע.

בנקסי ביקר גם בישראל, או ליתר דיוק, ברשות הפלסטינית: באוגוסט 2005 הגיע לכאן כדי לצייר על גדר ההפרדה; וכשנתיים לאחר מכן הגיע עם 15 אמני רחוב נוספים לבית לחם, כדי ליצור עבודת מחאה; ולפני שנה בדיוק ביקר בחשאי בעזה והותיר בה כמה מיצירותיו על קירותיה המופגזים. ביניהן, בלט ציור החתול בעזה, על קיר תלוש בין ההריסות, כניסיון לתפוס את תשומת לבו של הציבור - ובעיקר כהתרסה על כך שכל מה שמעניין את הקהל המערבי הוא סרטוני חתולים חמודים ביוטיוב.

זה לא חדש שאמנות רחוב היא כלי חזק ועוצמתי להעברת מסר: אמנים היוצרים בסביבה אורבנית, בנחלת הכלל, לא רוצים להציג את יצירתם בתוך מוזיאון. בעשור האחרון צצו ברחובות הערים הגדולות שלל אמנים מוכשרים, שהחליטו לסמן טריטוריה על הקירות ולדלג על שירותי הגלריה. אלא שברגע שהמגמה החלה לתפוס תאוצה, צמחה סביב התחום תעשייה שלמה של סיורים, אמנות מחאה וברגע שהגלריות נכנסו לתמונה - גם לא מעט תחרות ואינטריגות. כך זה נראה מבפנים.

האמנים יוצאים מהמחתרת

נתחיל בחידוד הגדרות: אמנות רחוב אינה גרפיטי. גרפיטי הוא כתובות פומביות בספריי, וכיום הגרפיטי הנפוץ ביותר הוא מבוסס שם ("Name Based"), והוא מורכב משמו או מכינויו של המרסס (המכונה "רייטר", מלשון "רייטינג"). אמנם חלק מהאוחזים בספריי הם אמנים, אבל רובם פעילי מחאה או ונדליסטים שמטרתם אחת - להתערב במרחב. הם אלה החתומים על שלל כיתובים שבלוניים, מוצלחים יותר או פחות, המופיעים על קירות העיר. מביני עניין בתחום אינם מוכנים להגדיר זאת כאמנות, וספק אפילו אם הרייטרים עצמם ירצו להגדיר עצמם כך.

בעולם אמנות הרחוב בתל אביב, נוטים לחלק את האמנים ל"דור ראשון" ול"דור שני" - על-פי ותק (אף על פי שרובם באותו טווח גילאים, בין 25 ל-35). רובם הגורף מוכר לציבור בעבודתם ברחבי העיר (שמות כמו Foma, Know Hope, Untay, Dioz, עדי סנד, Signor gi, klone, Dede וניצן מינץ).

"חברי הקבוצה התל אביבית מתפקדים לעיתים כקולקטיב ולעיתים כאסופה של אמנים אינדיבידואלים, בהתאם לפרויקט", אומר חגי מרום, מחבר הספר "מחתרת הגרפיטי של תל אביב". "פעם הדפוס היה של יחידים, אבל בשנים האחרונות יש יותר קבוצות או כאלה שעובדים בזוגות. עד 2011 הגרפיטי היו עבודות בגודל חלון או דלת, ופתאום את רואה קיר ענק ואת לא מבינה איך הבן אדם עשה את זה. זה שעות של עבודה".

אז לא כל אחד עם מברשת יכול להיחשב לאמן.

"במקרה של הקבוצה התל אביבית, רובם בוגרי בתי ספר גבוהים לעיצוב ולאמנות, משכילים, מוכשרים מאוד. אז יש הבדל בין אמנות רחוב קלאסית למישהו שמציע נישואין לחברה שלו על הקיר. קל לקחת ספריי ולקשקש, אבל כדי שהאמנות שלך תהיה ברמה גבוהה - צריך לחשוב על המסר ואיך הכי נכון לצייר אותו, האם כשבלונה, או לצייר בסטודיו ולהדביק אותו על הקיר. באיזו טכניקה. זה ממש לא קל להיות אמן רחוב".

לדבריו של מרום, אמנות הרחוב התל אביבית מתחלקת לכמה קטגוריות: "יש את ההומור, שאותו דווקא עושים ה'מזדמנים' (הרייטרים) ולא הקבועים; יש אמנות רחוב - ציורים שהם לא מחאה ולא הומור; ויש מחאה. כשהיה מבצע עמוד ענן, למשל, או עופרת יצוקה, זה שטף את כל העיר. המשורר רוני סומק אמר פעם שהגרפיטי הוא הסיסמוגרף של העיר. כשקורה משהו, זה מיד בא לידי ביטוי על הקירות. אבל אני אומר גם שכאשר לא קורה שום דבר - לא קורה כלום על הקירות. בצוק איתן, למשל, היה קונצנזוס, אז לא היו כתובות. הקירות לא יוצרים מציאות; הם מגיבים לשטח".

מרום טוען שהיחידי שעדיין עושה אמנות מחאה במרחב הציבורי הוא אמן הרחוב המכונה "אומץ לחרדים", הפועל בעיר החרדית מודיעין עילית. ביום הוא רב, איש חינוך בישיבה חרדית ליטאית מכובדת, ובלילה - אמן גרפיטי. "יש פחד גדול מאוד במגזר מה יגידו עליך ומה יחשבו עליך", אומר "אומץ" בראיון ל-G. "אנשים לא יעשו דברים שטובים להם רק מהפחד של מה יגידו. הייתי מאוד מתוסכל מזה, אז לקחתי ספריי ובלילה כתבתי על הקיר 'מה אכפת לך מה יגידו אחרים?'. זו הייתה הכתובת הראשונה במודיעין עילית, וזה עשה המון רעש. אם בתל אביב אני אכתוב משפט בוטה, הוא לא יקבל יותר מדי יחס, אבל במודיעין עילית גם אם אני אכתוב 'בוקר טוב', יהיה דיון סביב 'למה הוא התכוון'. פתאום הבנתי שהשיגעון הקטן שלי גורם לאנשים לדבר והבנתי שיש לי כלי להגיע לאנשים".

תן דוגמה למשהו שאתה גאה בו.

"יש אצלנו ילד ספרדי, שלא קיבלו אותו לבית ספר רק בגלל שהוא ספרדי ,אבל הוא ממשפחה מעולה. אז עשיתי ציור של שלושה ילדים ספרדים צועקים על קיר מול בית הספר שאליו לא קיבלו אותו".

בקרוב, אגב, מתוכנן קמפיין מימון המונים באתר הדסטארט עבור ספרו הראשון של אומץ, בהפקתו של מרום דרך החברה שלו, "מרום תרבות ישראלית". "אני מקווה שזה יעשה הרבה רעש", אומר מרום. "פרט ליופי של היצירות, הכי חשוב שהוא מניע אותך לפעולה".

גם לירושלים יש אמן רחוב מפורסם משלה, שמנסה להניע את התושבים לפעולה: סולומון סוזה, החותם כ"סולומון", הוא אמן הרחוב שאחראי ל-130 הציורים על תריסי הבסטות בשוק מחנה יהודה. את הפרויקט היפהפה הזה, שמושך אליו תיירים מכל העולם, התחיל בשנה שעברה, יחד עם חברו ברל. הוא בן 22, במקור מלונדון, ובתהליך עלייה לארץ. הוא מתגורר בירושלים, אבל את האמנות שלו מצייר גם בצפת ובתל אביב. את עבודותיו הוא מוכר באינטרנט ובגלריות, בעיקר בחו"ל. "עצוב לי לראות את ירושלים כל-כך מוזנחת", הוא אומר. "צריכים להשקיע בה כמה שאפשר, והפרויקט הזה של השוק, מטרתו לעורר אנשים לעשות יותר".

הסיורים מוקדי עלייה לרגל

אמנות הרחוב תפסה מקום כל-כך משמעותי במרחב הציבורי, עד שאט-אט צצו להם סיורי אמנות אורבנית, שלקחו על עצמם להסביר את היצירות ולתת רקע על האמנים. הסיורים של "הסיירת", "גרפיטיול", "הארטסטריט", ""Niro Trip ואפילו של עיריית תל אביב הם כמה דוגמאות מייצגות.

"קהל יותר רחב מגיע לאמנות אורבנית כי היא יותר פופולרית", אומרת יעל ניר, היסטוריונית של האמנות וחוקרת תרבות, מנהלת המכירות של יריד "צבע טרי" ומקימת "הסיירת". "'הסיירת' לא נולדה על ריק, כי כבר היו אנשים ברשימות התפוצה שהכירו את הסיורים שעשינו תחת 'צבע טרי'. נחמד לי שבעקבות סיורים שלנו אנשים נחשפים ליצירות של אמנים שונים ואז גם הולכים וקונים את היצירות שלהם בגלריות. זו תחושה מאוד טובה. חשוב לי מאוד לציין שאין דילים בינינו לאמנים. תמיד כשהציעו לי או למדריכות שלי אחוז מהסיור, לא רצינו. אנחנו עסק פרטי ואנחנו גובות כסף רק על הסיור".

יש אמנים שלא כל-כך אוהבים את הסיורים?

"כן. בתחילת הדרך היו כאלה שאמרו לי, 'את עושה כסף על הגב שלנו'. אבל כשמישהו הולך ושם את האמנות שלו ברחוב, אני לא צריכה לבקש ממנו רשות אם להתייחס אליה, לדבר עליה או לעשות סביבה סיור. אני לא זוכרת שביקשת ממני רשות לשים את האמנות שלך במרחב הציבורי שלי. מה שמפריע לחלק מהאמנים, שיש הרבה 'חובבניזם' - שאנשים שילמו כסף עבור סיור איכותי ובסוף מתברר שזה מדריך טיולים שמתלהב מסטריט ארט. כזה שעומד ומדבר שטויות, מביע את דעתו האישית ופחות מספר על ההיסטוריה של האמנות הזו".

גם אלינוי קיסלוב, אחת השותפות בגרפיטיול, מעידה על הביקוש הגדול: "כמחצית מהמסיירים הם תיירים וכמחצית מקומיים", היא אומרת. "המקומיים הם הכול מהכול, גם מבחינת גילאים. זה מה שאני הכי אוהבת בתחום, זה מעניין כל בן אדם: יש לי סיורים של יום נישואים 50 שנים של חבר'ה בני 80. יש משפחות, סטודנטים, מכינה קדם צבאית, נוער בסיכון - אין מישהו שזה לא מעניין אותו. אנחנו גם עושים פרויקטים חינוכיים, חלקם בהתנדבות".

מי שמוצא את סיורי אמנות הרחוב בורגניים מדי, מוזמן לחבור ל- StreetHeart, סדרת סיורי אמנות רחוב חדשה עם אג'נדה חברתית. המשתתפים יכולים לשלם כמה שמתחשק להם או לא לשלם בכלל, והכספים ייתרמו בכל פעם לעמותה קטנה אחרת. מי שעומד מאחורי היוזמה הוא רועי לטקה, עורך אתר הטכנולוגיה גיק-טיים וחובב מושבע של אמנות רחוב.

"לפני קצת יותר משנה פנו אליי חברים וביקשו שאדריך סיורי אמנות רחוב", הוא מספר. "זה עבר מפה לאוזן ותפס תאוצה והיום הסיורים מתקיימים בין פעם לפעמיים בחודש, בחינם. אנשים וארגונים שמשתתפים בסיורים האלה פונים אליי ומבקשים לתת משהו בתמורה, אבל אני תמיד מסרב. רציתי למצוא נוסחה שתפתור את הצורך של אנשים לתת בחזרה, וכך נולדה המתכונת החדשה". איך נרשמים?

"לפני כל סיור ייפתח איוונט בפייסבוק. מי שעושה אטנדינג נרשם מבחינתי, וכשמגיעים לחמישים איש ההרשמה נסגרת".

בתור מי שלא מדריך את הסיורים למען פרנסתו, מה תאמר למיעוט האמנים שחושבים שמדריכי הסיורים גוזרים קופון מהאמנות שלהם?

"זה נכון שהסיורים עושים לכאורה כסף מהם, אבל הם מעניקים להם חשיפה אדירה והופכים אותם לסלב. בזכותם ילכו לחפש את האמנים בגלריות, כי הם ראו והבינו את היצירות שלהם. אז נכון שהסיירים גוזרים עליהם קופון, אבל האמנים יוצאים מורווחים. חלק גדול מהמדריכים מקושרים באופן אישי עם האמנים, לפעמים האמנים עצמם מצטרפים למדריכים. אם הם היו כאלה אנטי, אני מאמין שזה לא היה קורה".

הגלריות קהלים חדשים

התפשטות אמנות הרחוב לא חמקה מעיניהם של מוסדות האמנות, שממהרים לחבק את הטרנד החדש. ב-2011, למשל, הוזמנו האמנים המקומיים הבולטים בתחום, בארץ ובעולם, להציג את עבודות הסטודיו שלהם בין כתליו של מוזיאון תל אביב בתערוכה? הראשונה בישראל שהייתה כולה אמנות רחוב במוזיאון.

איך אמנות רחוב נכנסת בין כותלי מוזיאון? גם האמנים מצויים בקונפליקט הזה. "פעם היה על הקיר גרפיטי עם המשפט 'אני מעדיף להיות זונה ברחוב מאשר זונה בגלריה'", מספר מרום, "אבל לאמנים זו עוד עליית מדרגה, כי כשאתה מופיע בגלריה, זה אומר שמכירים באמנות שלך. כשאתה עובד ברחוב, אתה לא עושה את זה לשם פרנסה, אלא כדי להגיד את מה שיש לך להגיד, וזה שהגלריות מנגישות את האמנות לקהל הרחב, זה מצוין. ואם כתוצאה מזה אמני רחוב מחליטים להפסיק לצייר ברחוב, זה גם בסדר, זה מפנה מקום לדם חדש".

קצת לפני התערוכה הגדולה, ובוודאי מיד אחריה, צצו שלל תערוכות שקיימו אספנים וגלריות, כמו זו של גלריה גורדון בשנה שעברה, שהוקדשה לאמן נו-הופ.

"התגובות מאוד הפתיעו אותי", אומר אמון יריב, הבעלים של גלריה גורדון. "ציפיתי שבעיקר אספנים צעירים יתעניינו בדברים שלו, אבל קנו את העבודות שלו האספנים הכי רציניים שעובדים איתנו, כאלה שבראש שלי יותר מחוברים לציור קלאסי ארץ-ישראלי. מצד שני, הגיעו תלמידי בית ספר עם ילקוט על הגב. אז יצא תמהיל מאוד מעניין ועבורנו, גלריה שבבסיס שלה פונה לקהל מצומצם יחסית, זו הייתה חוויה יוצאת דופן".

לפני כארבעה חודשים, פתחה את שעריה גלריה ראשונה בישראל המוקדשת לאמנות רחוב, בשכונת פלורנטין. יריית הפתיחה למקום הייתה תערוכה קבוצתית בשם "צוות זמני", בהשתתפות 13 אמנים מהבולטים והפעילים במרחב הציבורי התל אביבי. מאחורי הגלריה, הנקראת בפשטות Street Art Gallery, עומדים הצלם הבינלאומי דניאל סיבוני ובעל הגלריות אלי אדרי. סיבוני מתעד אמנות רחוב ברחבי העולם זה שנים; אדרי הוא הבעלים של שלושה חללי קונספט בשכונת פלורנטין, בהן הגלריה "פחות מאלף", שכדי להנגיש לציבור הרחב את עולם האמנות מציעה יצירות מקוריות-מקומיות במחירים של עד אלף דולרים.

"סטריט-ארט גלרי הוא חלל אקסטרה קונספט המשמש לתערוכות מיוחדות של אמנות רחוב", מספר אדרי. "האחרונה התקיימה לפני חודש, וההודעות על התערוכות בעמוד הפייסבוק של 'פחות מאלף'. המטרה היא לקיים מעין המשך טבעי לעבודות הממלאות ומחיות את קירות הבניינים שמסביבה, ובו בזמן לספק הצצה לגוונים ולרבדים נוספים שלהן. אתמול פתחנו קהילה תחת הכותרת 'גם אני - אומנות ישראלית'. כרגע יש לנו 20 אלף חברים במועדון של 'פחות מאלף' ואנחנו מצפים להגיע ל-200 אלף עד שנה הבאה".

אמנות רחוב בחללים סגורים. זה לא אוקסימורון?

"לא מדובר בניסיון לתלוש ולבודד את אמנות הרחוב בתוך חלל גלריה צח וסטרילי, אלא להצמיח קורת גג שתשמר ותטפח אותה בתנאים המתאימים ביותר. לאפשר לה וליוצריה להתקיים ולנשום. אחרי שראית את היצירות על קירות ובניינים ברחוב, את יכולה להגיע לפה לרכוש פיסת יצירה, לקחת משהו הביתה מהדבר הזה. הגלריות הגיעו מתוך ביקוש אדיר, אנשים מכתתים רגליים לראות את היצירות וההמשך של זה יכול להגיע אליהם הביתה. הקהל לא יכול לחיות לנצח ברחוב".

פרט לקונפליקטים שמסתתרים מאחורי האמנות הזו, חלק מתרבות הז'אנר מושפע מסכסוכים בין אמנים ומהתחרות האינטנסיבית בין קבוצות שונות.

"כמו בכל סצנה קטנה, ברור שיש סכסוכים", אומרת יעל ניר. "ככל שמעורבים כסף וגלריות, התחרות הופכת להיות אינטנסיבית, והיא מתבטאת בקנאה עזה ואפילו בהשחתה של עבודות. זה בא לידי ביטוי, בין היתר, במחיקת שמו של אמן אחר, מחיקה של עבודות שלמות או ציור עליהן והתבטאויות אלימות בשולי העבודה".

מה עומד מאחורי הסכסוכים הללו?

"כשכסף מתחיל להתערב, ויש גלריות ותערוכות, אז הדברים האלה עולים מדרגה. יש כמה גלריות בתל אביב, וזה מאוד משנה לאמנים איפה ימוקמו היצירות שלהם בתוך הגלריה: האם בגובה העיניים או על הרצפה, למשל. ישנם אמנים שמוכרים פחות בהשוואה לאחרים ולעיתים הם ייזמו סכסוך בשביל תשומת לב".

ומצד שני, קנאת סופרים תרבה חכמה.

"נכון. עבור רבים, זה מהווה גם זרז יצירתי".

הרשויות אמנות העלמת העין

לא רק מוסדות האמנות מיהרו לחבק את הז'אנר החדש. גם הרשויות המקומיות שבשטחן פועלים האמנים, כבר מזמן לא מסתכלות על אמנות רחוב כאל השחתה של המרחב הציבורי. בעיריית תל אביב, למשל, נוקטים מדיניות לא רשמית של העלמת עין.

"ככל שנדבר על זה יותר, נגרום יותר נזק, כי אין אפשרות להסדיר את זה חוקית", אומר גורם בכיר בעירייה. "השורה התחתונה היא שאסור לעשות גרפיטי כי כל קיר שייך למישהו. כך שצריך אישור של הבעלים של הבניין או ועדת פיסול, וצריך וצריך וצריך, ולדרוש מהאמן לתחזק את זה. בשורה התחתונה, זה אומר אל תעשו גרפיטי. אז ברור שאם מחר יעשה לנו אמן על הקיר של הבימה, לא רק נמחק את זה אלא גם נדרוש ממנו תשלום. בחלק מהמקומות אנחנו מנקים את זה בעיקר אם מגיעות תגובות שליליות מהציבור, אם זה בניין ששופץ וכו'. אבל ברוב המקרים זה מאוד יפה וחלק בלתי נפרד מהנוף התל אביבי. מצדנו, כל עוד אין תלונות - לא ראינו. או כמו שנאמר 'אם זה לא שבור, אל תתקן את זה'".

"אני בעצמי הייתי עד כשהוזמנתי עם כמה חברה לעשות קיר ברחוב התחייה לפני שנה, ועבר אופנוען של העירייה ואמר להם 'דיר בלאק, אם אתם לא מציירים יפה, אתם חוטפים קנס'", אומר מרום.

גם מצדם של האמנים, אי החוקיות שבעניין נחשבת לעיתים כחלק מהמשחק. חלקם אפילו יעידו שהאופי החתרני של הגרפיטי אבד במשך הזמן, דווקא בשל הסלחנות שמגלות הרשויות: "כל מי שדיברתי איתו אמר לי שאם היה מתחם לפעול בו ברשות, הוא לא היה עושה את זה שם, כי חלק בלתי נפרד מהעניין זה העובדה שזה לא חוקי", אומר מרום. "זה משחק: לצאת באמצע הלילה, עם כובע גרב, ולברוח כשבאים פקחים. אין יותר מזה. הלב דופק כמו מטורף. אם האמנים היו יודעים שזה מותר, הם היו מתבאסים רצח".

ומה באשר קודים וגבולות במרחב הציבורי?

"אמנים שמחשיבים את עצמם רציניים, לא יציירו לעולם על מקום שנועד לשימור או על בית חדש. יש אמנים שעושים את זה רק בשכונה שהם גרים בה, וכמעט אף אחד מהם לא יעשה את זה על קיר לבן חדש. יש גבול מאוד ברור. מה גם שלבית מתפורר, ישן, יש יותר אופי. מצד שני, יש פה קונפליקט: אם יש לך משהו באמת חריף להגיד, בוא תגיד אותו על הקיר של הבימה. לך עד הסוף, למעוז הבורגנות, שיראו אותך".

אף שהחשאיות פחות מחויבת מציאות, האמנים יישארו אנונימיים ברובם. הארעיות של עבודתם, המוסרות או נמחקות מדי יום, היא עניין המובא בחשבון מראש. על-פי רוב, זה מוליד עשייה אמנותית חתרנית ושאפתנית שמבקשת להשאיר חותם, ובו בזמן יצירות שמעצם טבען הן בנות חלוף - חלקן נמחקות או מושחתות עוד בטרם ראו אור יום.

"אני אישית אוהב את אלה שמסתירים את עצמם, כי משהו בזה גורם לך להיות סקרן יותר", מסכם אדרי. "היותר מעניינים מחביאים את עצמם ושומרים על הדבר הזה כדי שיוכלו להמשיך לצייר על הקירות. 'אומץ לחרדים' נמצא במקום הזה גם היום. זה בן אדם שאם יחשוף את עצמו, יצטרך לעזוב את מקום המגורים והעבודה שלו. זה מחזיר למקור של הסטריט ארט - לא חוקי. בא, מבצע, נמלט".