למגרש חוקים משלו / צילום: תמר מצפי ועינת ליברון
31 באוקטובר 1959 היה אמור להיות יום חג לאוהדי הפועל באר-שבע. באותו יום, כך דיווח למחרת העיתון "דבר", הגיעו אלפים לטקס חנוכת "אצטדיון עירוני חדש ורחב-ידיים" שסוף-סוף מיצב את בירת הנגב כנקודה משמעותית בישראל הצעירה. "ראש עיריית באר-שבע, ד' טוביהו, שיבח את בניינו של האצטדיון על-ידי פועלי מע"צ, וציין כי בקריית הספורט של באר-שבע יושקעו עוד כ-200 אלף לירות", נכתב בידיעה.
האצטדיון אמנם נועד לקלוט כ-30 אלף צופים, אולם לאור התנאים הראשוניים בו, קשה היה לאמוד באמת את מספרם: חלקם ישבו על יציעי בטון מול חלקו המרכזי של המגרש, בעוד שרובם נאלצו להסתפק בתפיסת מקום על סוללת אדמה שהקיפה את המגרש. כך או כך, הבאר-שבעים הנרגשים חזרו הביתה באותו יום כשטעם מר בפיהם: שחקני הפועל תל-אביב, שהגיעו לשחק נגדם במסגרת חגיגות הפתיחה של האצטדיון, הביסו אותם בתוצאה 6:0.
במשך השנים היה אצטדיון באר-שבע (שב-1988 שופץ ושמו הוסב לאצטדיון וסרמיל) חלק מהמרקם העירוני. הוא מוקם בין שכונה ב' לשכונה ה' של העיר, ובשביל אוהדי הקבוצה נחשב לאתר מקודש. אולם כמו במקרי אצטדיוני כדורגל אחרים ברחבי הארץ (ובאופן כללי, שטחי ציבור במרכזי הערים) דווקא מיקומו המושלם של האצטדיון הבאר-שבעי חרץ את גורלו.
במאי 2013 פרסמה עיריית באר-שבע מכרז למכירת השטח שעליו ניצב האצטדיון ולבניית שכונת מגורים חדשה עליו. במאי אשתקד התקיים בוסרמיל המשחק האחרון, וכיום הוא משמש את הקבוצה לאימונים. בקרוב יעלו עליו דחפורי חברות הבנייה י' ח' דמרי ואזורים. לאחר מכן, יגיעו המנופים. לא פחות מ-17 מגדלי מגורים, שבהם יהיו 2,340 דירות, ייבנו סביב פארק בגודל שלושים דונמים. ומה עם הכדורגל? את וסרמיל הוותיק החליף כבר אצטדיון טרנר המודרני שנבנה בפאתי העיר.