קריירה / צילום: Shutterstock
לאט-לאט צומחת לה אוכלוסיית עובדים חדשה. לא, הם לא שקופים. להיפך, הם מנוע הצמיחה של הכלכלה העולמית. העובדים העצמאים, הפרילאנסרים, שהיו פעם ברגים שוליים בשוק העבודה, הופכים לכוח עבודה עולה, משמעותי. הם עדיין לא "נספרים", בכל המובנים של המילה, לפחות לא על ידי הרשויות, המחוקקים וחלק ניכר מהמערכות הפיננסיות. אבל חכו, זה עומד להשתנות, יחד עם התשובה לשאלה מיהו עובד.
מחקר חדש של המשרד לדין וחשבון בארה"ב מראה שכבר היום יותר מ-40% מהעובדים במדינה עובדים בעבודה נוספת כפרילאנסרים, בעבודה קבלנית, כעובדים יומיים, זמניים, בחלקיות משרה. מדובר במיליוני אנשים שעובדים במתכונת שאינה "רגילה", כלומר תפקיד קבוע ויחסי עובד-מעביד. בשנת 2011 סקר של איגוד העובדים העצמאים טען שכמעט מחצית מהעובדים מדווחים שהכנסתם השנתית מקורה בשתיים או יותר צורות עבודה. זאת בניגוד גמור למספרים החודשיים שעליהם מדווחות הממשלות, המתמקדים ברובם בעובדים שכירים במגזר הפרטי והציבורי ובמי שמוגדרים עצמאים. ההגדרות הללו אינן מביאות בחשבון ניואנסים ובמיוחד אינן מתייחסות לחפיפה ההולכת וגוברת בין אופני העסקה שונים.
המגמה הזאת בולטת גם במחקר שביצעה חברת Intuit, המספקת שירותי ניהול פיננסיים לעסקים קטנים, בשיתוף עם חברת Emergent Research, החוקרת את התפתחות העבודה העצמאית. במחקר הזה רואים שהשילוב של כמה אופני עבודה הופך יותר ויותר נפוץ. אחד הנתונים המעניינים במחקר הוא שרבע מהעובדים העצמאים מחזיקים במקביל במשרות שכירות רגילות.
מה הרקע לצמיחתו של עולם תעסוקה כזה? הטענה היא שהוא תומך בכלכלה הגלובלית, הניידת, הגמישה. רבים מהתפקידים שנוצרים היום מיועדים לעובדים שאינם שכירים במשרה מלאה, וארגונים מחפשים עזרה מקצועית מבחוץ על בסיס פרויקטים לתקופות זמן קצובות. מדובר בחלק ממגמה רחבה של צורך בגמישות מצד ארגונים, מגמה שנקראת גם Jobless Recovery, לאור העובדה שההתאוששות בשווקים לאחר המיתון לא תמיד לוותה בצמיחה של משרות שכירות חדשות.
אבל הצורך של ארגונים בגמישות אינו חזות הכול. בתעשיות רבות, במיוחד במקצועות חדשים יחסית, יש קושי למלא משרות במתכונת הקלאסית של גיוס עובד מקומי במשרה מלאה. פעמים רבות השינויים בעולם העבודה מאפשרים לארגונים להגיע אל היכולות הנדרשות בלי להזדקק למשרד פיזי, והטכנולוגיה מאפשרת עבודה באמצעות ערוצי תקשורת שונים. ברגע שאין קשר ישיר בין עבודה למקום וזמן, לא חייב להתקיים קשר של עובד-מעביד.
התפיסה הזאת נכונה גם מבחינת העובדים עצמם. הסקר של איגוד הפרילאנסרים שאל מדוע אנשים הפכו לעצמאים, ורוב התשובות נגעו באופן מפתיע לבחירה ולהעדפות אישיות ולאו דווקא לכורח. אנשים מדווחים שהם עובדים באופן עצמאי, או גם באופן עצמאי, מהסיבות הבאות: גמישות בלוחות הזמנים, מגוון פרויקטים, החופש מפוליטיקה הארגונית, שליטה רבה יותר מבחינה מקצועית ויצירתית ואפילו האפשרות להרוויח יותר. התשובות הללו תואמות גם את תוצאות המחקר של Intuit. רק בסוף הרשימה הופיעו סיבות כמו כישלון במציאת עבודה או צורך בהשלמת הכנסה בזמן חיפוש עבודה. עוד נתון מעניין: רק 5% מהנשאלים אמרו שכל הכנסתם היא מאופני עבודה גמישים. רובם בנו תיק קריירה מעבודות גמישות ומשרות חלקיות או מלאות.
ניצנים של שינוי בגישה
מדוע אוכלוסיית העובדים הזאת אינה נספרת באופן מסודר? לרוב, איסוף מידע על עובדים מצד הרשויות נעשה לצורך הבחנה בין מי שעובד לבין מי שלא. זו נקודת מבט שאינה מבחינה במגוון הדרכים שבהם אנשים עובדים היום. ובלי מערכת מסודרת של סקרים על כוח העבודה החדש לא נוכל להבין את היקף התופעה ואת מלוא ההשלכות שלה על הכלכלה, ובטח לא לתת מענה לאתגרים הייחודיים של אוכלוסייה זו.
אבל גם אם נרצה לספור, זה בכלל לא פשוט. ראשית, איך ממזהים את הפרילאנסרים בנפרד מהסוחרים, החקלאים, האמנים, הסטארט-אפיסטים ובעלי העסקים? אין לנו הגדרות ברורות. כמה שעות צריך בכלל לעבוד כדי להיחשב פרילאנס? בעולם שבו הרעיון של חוזה קבוע כבר כמעט שאיננו קיים, יש בעייתיות בהגדרה של זמניות העבודה לפי אורך הזמן שבו צפויים להימשך יחסי העבודה. עובדים רבים מועסקים ללא חוזה ואין בכך להעיד על משך הזמן שבו יוכלו להמשיך לעבוד בהסדר מסוים. לכן, בעולם העבודה החדש יש מקום להרחיב את ההגדרה של הסדרי עבודה.
מאז 2005 לא אספה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארה"ב מידע על אוכלוסיית העובדים הזמנית. בנייר עמדה של ועד הפרילאנסרים משנת 2011 עלתה הדרישה לבצע שוב ספירה כזאת. זה נושא חם במערכת הבחירות המתנהלת כרגע בארה"ב, ואכן, על פי הודעה של מזכיר העבודה בממשל האמריקאי, תומאס פרז, הסקר הבא, שיתפרסם ב-2017, יתמקד בין השאר גם באוכלוסיית עובדים זו. אל תמעיטו בערך ההודעה הזאת. אם בממשל האמריקאי חושבים שצריך לספור את אוכלוסיית העובדים במתכונת החדשה, זה אומר שמתקרב העידן שבו היא תיספר בכל המובנים של המילה. כפי שפרז עצמו אמר, עלינו לשאול איך מוודאים שעבודה בעידן החדשנות מאפשרת לגאות להעלות מעלה את כל הסירות, לא רק את היאכטות.
איך זה קשור? כי מי שנספר, נספר, כולל לצרכי מדיניות ציבורית ושירותים פיננסיים. קובעי מדיניות, מחוקקים, כלכלנים וגם אנשי התקשורת מסתמכים רבות על מספרי תעסוקה ועבודה של הלשכות המרכזיות לסטטיסטיקה במדינות השונות. כל עוד המספרים הללו אינם משקפים את השינויים בשוק התעסוקה, לא ניתן יהיה לתכנן, להעריך ולשנות מדיניות כך שתתאים לעולם העבודה המשתנה. על המערכת הציבורית לפתח את הכלים שבאמצעותם היא מבינה, מודדת ותומכת בכוח העבודה העצמאי. עליה לזהות את החסמים הקיימים כיום במדיניות ובשווקים כדי לאפשר לו לפרוח.
אוכלוסיית העובדים הזאת נתונה בקשיים ייחודיים: היא אינה נהנית מהפרשות סוציאליות, חופשות, ימי מחלה ושאר ההגנות וההטבות של יחסי העבודה המסורתיים. בארה"ב, למשל, אין להם ביטוחי בריאות או מערכות פנסיה המבוססות על מעסיקים והם נאלצים לבטח את עצמם בשוק הפתוח במחירים גבוהים בהרבה. בישראל אנחנו יודעים שעובדים כאלה אינם עונים להגדרה של מובטלים וכשהם חווים תקופה של ירידה עד כדי עצירה בהכנסות, אין להם רשת ביטחון. תוכניות ציבוריות רבות לקידום עסקים קטנים אינן פונות כלל לאוכלוסיית העובדים העצמאים. וגם המוסדות הפיננסיים מתקשים לתת שירות למי שאין לו תלוש משכורת או עסק בהגדרתו הקודמת.
אפשר להניח שאם ממשלות יתחילו לספור את כוח העבודה הזה באופן מסודר, ייקחו מתכנני המדיניות וגורמים נוספים את צרכיה בחשבון ובכך, אגב, יקדמו גם את הכלכלה והמשק כולו.
לאט-לאט משתנה כאן ההגדרה של מה זו עבודה, מה זה עובד. מצד אחד, אנחנו גאים בהיותנו אומת הסטארט-אפ (שמעתי השבוע מישהו שהשווה זאת לפירנצה בתקופת הרנסנס), אבל בכל מה שסובב את עולם העבודה, מערכות שלמות עדיין לא התאימו את עצמן לשינויים ויוצרות אתגרים עבור עבור מי שכבר פועל בעולם העבודה החדש.
הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל מרחב אירופה ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים", www.niritcohen.com
