פסל האוסקר / צלם: רויטרס
בימים שאחרי טקס האוסקר של 2015, ניל פטריק האריס היה במצב-רוח רע. כמנחה הטקס שהועבר בטלוויזיה, כוכב הסדרות הקומיות דק-הגזרה לא נהנה מלילה טוב. מונולוג הפתיחה שלו התגלגל לסוג של בדיחה שקובעת את הטון, מפני שהוא לגלג באופן חריג על העדפת האקדמיה לקולנוע את "הטובים והלבנים ביותר בהוליווד" (במקום "הטובים והמבריקים ביותר").
אחר-כך באו עוד מבוכות, ובמערכון הבולט ביותר הוא הופיע בתחתוניו. התגובות במדיה החברתית היו חסרות רחמים, שיעורי הצפייה היו נמוכים. אחר-כך, כשהוא נשאל אם היה מנחה את הטקס פעם נוספת, הוא התקשה להשיב בעליצות היאה לעסקי השעשועים, והשיב: "אני לא בטוח שהמשפחה או הנשמה שלי היו עומדות בזה".
שנה אחר-כך הוא אולי מחייך קצת, מפני שהוא רחוק מהטקס של 2016. עוד לפני ההכרזה על זוכה אחד, האוסקר של השנה אפוף משבר על הרכבו הגזעי.
בטווח הארוך, התחזית לטקסים נראית בעייתית: המגמות בפיננסים ובטכנולוגיה לא ידידותיות לפסלון המוזהב הקטן. והדבר המצחיק הוא שזו הייתה שנה נהדרת לסרטים. שמונת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר כוללים שוברי קופות עם שכל ("מקס הזועם: כביש הזעם", "לבד על מאדים") וגם סרטים אמנותיים דלי תקציב ("ברוקלין", "חדר"). שלא כרגיל, יש אפילו מתח אמיתי. אלחנדרו גונסלס אינייריטו, הבמאי הססגוני של "בירדמן", הזוכה מהשנה שעברה, צפוי לקטוף את הפרס גם השנה עם "האיש שנולד מחדש", אבל זו יכולה להיות השנה של "ספוטלייט" והמחווה שלו לתחקיר העיתונאי, או אפילו של "מכונת הכסף" שמתאר את המשבר הבנקאי של 2008.
כל זה לא יהיה חשוב. האוסקר של השנה ייזכר לא בגלל הסרטים שלו אלא בגלל האטימות הגזענית של הטקס. זו השנה השנייה ברציפות שבה כל השחקנים המועמדים לפסלון הם לבנים. אין סרט בכיכוב שחקן או שחקנית שחורים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. זה אפילו עוד יותר גרוע: חברי האקדמיה אהבו את דרמת האגרוף "קריד", אבל לא את הבמאי האפרו-אמריקאי שלה ריאן קוגלר או את הכוכב מייקל ג'ורדן. רק שחקן המשנה הלבן סילבסטר סטלונה מועמד לאוסקר. הסרט "רחובות קומפטון" מתאר את סיפורם של הראפרים NWA עם במאי (גארי גריי), מפיקים וצוות שחקנים שחור. המועמדות היחידה מהסרט הזה היא של כותבי התסריט הלבנים. זה כאילו אורח במסיבה בוחר לטשטש הערה חסרת טעם שלו על-ידי דקירת המארח שלו במזלג.
כאשר הזעם גבר, השחקן וויל סמית והבמאי ספייק לי הודיעו כי יחרימו את הטקס. לרגע קל, נדמה שהכול יהיה תלוי בהסכמתו של הקומיקאי השחור המבריק כריס רוק להנחות השנה את הטקס. הוא הסכים, בלי הסברים. ההסבר יינתן כנראה כאשר הוא יעלה על הבמה בתיאטרון דולבי בהוליווד.
שם תהיה גם נשיאת האקדמיה לקולנוע, שריל בון אייזקס, שתיקח כנראה את הנשימה העמוקה ביותר בעולם. העיתונאית לשעבר, שאהודה בתעשיית הקולנוע, ספגה זעם ציבורי נרחב מאז הכרזת המועמדויות לטקס. חלק גדול מהזעם נותב במקוון תחת ההאשטג OscarsSoWhite. אבל יכול להיות שהכעס לא יהיה הדבר הכי גרוע. כאשר הראפר והשחקן אייס קיוב, אחד ממפיקי "רחובות קומפטון", נשאל אם הוא יצטרף לחרם, התשובה שלו הייתה מאיימת במובלע: "אי-אפשר להחרים משהו שאף פעם לא הלכת אליו". אדישות היא נשק קטלני: "רחובות קומפטון" הוא סרט שקצר ביקורות נלהבות ומוקרן בבתי קולנוע מרובי מסכים לקהל צעיר. סביר שחלקם הגדול לא יכבה את הניידים שלו לקראת טקס האוסקר הלילה, אם הם יודעים בכלל מהו האוסקר.
וזה מביא אותנו לשיעורי הצפייה. בשנה שעברה צפו בשידור החי של הטקס 37.2 מיליון אמריקאים, ירידה של 6.5 מיליון משנת 2014.
תוכנית טלוויזיה
מהו בכלל טקס האוסקר? אחת התשובות היא תצוגה של אופנה גבוהה. תשובה אחרת היא אשליה של סטנדרטים אולימפיים שמתבססת על העדפותיהם או תלונותיהם של 6,000 שחקנים וטכנאים בהווה ובעבר. אבל התשובה הבולטת ביותר של מומחי תעשיית השעשועים היא - האוסקר הוא תוכנית טלוויזיה. מדידת הדופק שלו היא מדרוגי נילסן ומספר האמריקאים שצופים בו בליל האוסקר.
הסיפור של האוסקר התחיל הרבה לפני הטלוויזיה. האקדמיה לסרטים הוקמה ב-1927 על-ידי ראשי האולפנים שניסו למנוע התאגדות של העובדים. בתוך זמן קצר הוחלט לחלק פרסים. הפסלונים הראשונים חולקו ב-1929 בארוחת לובסטרים וצבי ים. האוסקר שאנחנו מכירים התחיל ב-1953 כאשר הוצאות התקורה של האקדמיה עלו והיא קיבלה 100,000 דולר מרשת NBC ששידרה את הטקס. בעידן של 34 מיליון מקלטי טלוויזיה, הזיקה העמוקה בין האוסקר לטלוויזיה נולדה. הטלוויזיה העניקה לרשתות השידור את ההזדמנות להעניק לצופים הצצה אל הדר המלכות של הוליווד, עם מצעד המגיעים על השטיח האדום, האקסטאזה ברגעי הזכייה או החיוכים הרחבים למראה הזכייה של אחרים.
לתעשיית הסרטים זו הייתה ההזדמנות למכור כרטיסים. ב-1956, הסרט הרומנטי "מרטי" היה הראשון שהוציא יותר על קמפיין האוסקר שלו מאשר על ההפקה. כאשר הקולנוע חש את האיום של המדיום החדש, האוסקר אפשר להוליווד לנצל את הטלוויזיה. המנצחים הפכו לטריוויה של הפאבים למחרת הטקס, אך הטקס עצמו הפך למשהו מדהים יותר, מנה שנתית של זוהר שלא היה לה מקביל אחר, שמשודרת היישר לבתי הצופים.
אבל בימים אלה יש פחות ופחות צופים. הנתונים של השנה שעברה היו פושרים מאוד, אך לא גרועים כמו בשנת 2008, שבה נמדדו רק 32 מיליון צופים בארה"ב, עם הרייטינג החלש ביותר בהיסטוריה של האוסקר. ב-2003 איבד הטקס משום מה 9 מיליון צופים. בשנים 1990-2002, הממוצע היה 45.1 מיליון צופים. הממוצע מאז היה 39 מיליון.
במונחי שיעור הצופים בטקס מתוך סך הצופים, הירידה היא קשה עוד יותר. בשנים 1990-2002 הנתון הממוצע היה 29.6%. אחרי 2003 הוא ירד ל-23%. הגרף הזה נע רק לכיוון אחד, כלפי מטה.
עוד ירידה הלילה תגרום עוד נזק. סטיב פונד, מחבר ההיסטוריה המרתקת של האוסקר "השואו הגדול", אמר: "אם אפרו-אמריקאים יעבירו ערוץ מפני שהם יחושו שלא משתפים אותם, זה יחליש את הרייטינג. מה שמחליש את הרייטינג מחליש את האוסקר".
האיום של נטפליקס ואמזון
מלבד "קריד" ו"רחובות קומפטון", סרט אחר שהובלט ב-#OscarsSoWhite הוא Beasts of No Nation, סיפור קורע לב על ילדים חיילים באפריקה. הסרט והכוכב שלו אידריס אלבה זכו לשבחים מקיר לקיר. גילדת שחקני המסך זיכתה את אלבה בפרס שחקן המשנה. האקדמיה התעלמה מהסרט לחלוטין. למומחים בתעשייה זו לא הייתה שאלה של גזענות אלא יותר של מקור הסרט: נטפליקס, ששחררה אותו להקרנה בבתי קולנוע כדי שיהיה מועמד לאוסקר אך גם העבירה אותו בצורה מקוונת לבתי מנויים - המודל העסקי שמשוקץ בעיני האקדמיה, שנשואות עדיין לבתי הקולנוע.
לפי שעה, האקדמיה רואה בנטפליקס ובעמיתתה אמזון איום, שהרעב שלו לאוסקר ברור. כמה משקיפים מעריכים שהתשוקה הזו לפסלונים תגרום להם לשחרר את הסרטים שהן מפיקות רק לבתי הקולנוע. אחרים מניחים שאם אמזון תקנה מספיק סרטים, ההר יצטרך לבוא אל מוחמד. בפסטיבל הסרטים סנדאנס בחודש שעבר, השתיים הללו התנהגו כמו בני עשרה שקיבלו כרטיס אשראי של ההורים: אמזון שילמה 10 מיליון דולר תמורת הדרמה שעשתה הרבה באזז "מנצ'סטר על הים", נטפליקס שילמה 12 מיליון דולר על סרטי האינדי "טלולה" ו-"The Fundamentals of Caring". האתגר הזה לאקדמיה יהיה כנראה: מכמה סרטים טובים אתם יכולים להרשות לעצמכם להתעלם מפני שאתם לא אוהבים אותנו?
נטפליקס ואמזון יצליחו אולי לשנות את פני עסקי הסרטים בדרכים שאנחנו עדיין לא מעלים על הדעת. בטווח הקצר הן כבר גורמות דאגות לאקדמיה לסרטים, מפני שתעשיית הבידור הביתי כבר מפוצלת בין אינספור ספקיות תוכן, והקהל הביתי צפוי פחות ופחות לצפות בטקס האוסקר שלה. כתב טקסי הפרסים של המגזין ההוליוודי "וראייטי", טים גריי, אמר ל"פייננשל טיימס": "כשהאוסקר התחיל להיות משודר בטלוויזיה, במה עוד היה אפשר לצפות באותו לילה? כעת, אפילו אם אתה צופה בטלוויזיה, השכן שלך צופה במשהו אחר לגמרי. כך גם הבן שלך על הספה לצדך עם האייפד ביד. ב-1953 לראות את מרלון ברנדו בדמות עצמו היה מלהיב. ב-2016 המועמדים לאוסקר ישלחו אינסטגרם מהשטיח האדום, בתקווה לקבל הרבה לייקים".
כריסטין לנגן, מנהלת חטיבת הסרטים של הבי.בי.סי, מהמרת על הזכייה הלילה של "ברוקלין", סיפורה של המהגרת האירית יפת-העין בניו-יורק בשנות ה-50. מבחינתה, האוסקר הוא "תינוק של המאה ה-20 שמנסה להסתגל למאה ה-21. והוא יצליח, אבל התהליך הזה יהיה קשה".
החיים המודרניים אינם בשורה טובה לאוסקר. אפילו טקסים של פרסים אחרים מתחילים להדביק אותו. השנה, טקס פרסי גילדת שחקני המסך לא רק נראה נינוח יותר מבחינה גזעית (אידריס אלבה קיבל פרס שני על סדרת הטלוויזיה "לותר"), אלא שתמהיל הסרטים ותוכניות הטלוויזיה שלו שיקף בצורה נאמנה יותר את האופן שבו אנחנו מתבדרים. כוכבי סרטים כמו "ספוטלייט" ו"חדר"יופיעו יום אחד לצידם של כוכבי "משחקי הכס" ו"כתום זה השחור החדש". מה שיישאר לסרטים ולא יהיה לטלוויזיה הוא האפוס עתיר הפעלולים של סרט, אבל האקדמיה ידועה בהסתייגויותיה משוברי קופות ראוותניים כאלה. "מקס הזועם" ו"בודד על המאדים" אמנם מועמדים לסרט הטוב ביותר, אבל שניהם לא יזכו בו. "מלחמות הכוכבים: הכוח מתעורר" לא נכלל אפילו ברשימת המועמדים (מה שגרם לניל פטריק האריס לצייץ בטוויטר שההחלטה הזו הייתה "צואת סוסים").
משבר זהות
ב-2009, כאשר האקדמיה הגדילה את מספר המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר מ-5 למקסימום של 10, הרעיון היה לאפשר מועמדות של סרטים כאלה. אבל כאן טמון משבר זהות. עם כל השמלות והנאומים עם הדמעות, האוסקר עדיין מחולק לסוג מסוים של סרטים, שאפשר לכנותו "סרטי יוקרה" או "סרטי אוסקר": מרגשים ו"בריאים", כאלה שגם סבתא של הוליווד הייתה מתגאה בהם.
אבל אחרי הקריסה הפיננסית של 2008, עסקי הקולנוע הפכו למקוטבים יותר. בקוטב האחד, שוברי הקופות הפכו ל"סטרואידיים" עוד יותר (והאקדמיה נרתעת מהם). בקוטב השני יש עדיין המוני סרטים קטנים (שלא עוזרים לרייטינג של האוסקר). הסרטים שבאמצע הפכו מבחינת האולפנים שונאי-הסיכונים לתערובת לא מושכת של תקציבים גדולים ונפילה מסחרית גדולה. שום דבר לא מת מהר יותר מ"סרט אוסקר" שלא מקבל מועמדויות.
ואפילו סרט זוכה לא מקבל תגמול גדול מאוד. אחרי זכייתו בפרס הסרט הטוב, "בירדמן" נהנה מ"קפיצת אוסקר" של 4 מיליון דולר בלבד בקופות. צריך גם לזכור את השוק העולמי. סין תחליף את ארה"ב כשוק הקולנוע הגדול בעולם ב-2017, ולטקסי האוסקר בסין אין אחיזה גדולה. מבין המועמדים לפרס הסרט הטוב השנה, רק "בודד על המאדים" הגיע לבתי הקולנוע בסין.
בסיוטי הלילה שלה, שריל בון אייזקס רואה בוודאי את האוסקר כתוכנית טלוויזיה בעולם שלא צופה בטלוויזיה. כאשר הגיעו התגובות של #OscarsSoWhite, בון-אייזקס, שהיא אפרו-אמריקאית בעצמה, אמרה שהיא "שבורת לב", וחשפה צעדים לטיפול בשורש הבעיה לכאורה: רוב חברי האקדמיה הם לבנים, גברים ובגיל מתקדם, וכעת תיבדק מחדש זכות הבחירה שלהם לכל החיים.
משהו היה חייב להיעשות בנדון. טים גריי מ"ווראייטי" סרק גיליונות ישנים של המגזין ונתקל בתלונות דומות משנת 1982. "אתה חושב לעצמך, 'כמה זמן עוד נצטרך לדבר על זה?'", הוא אומר.
הייתה התקדמות איטית. ב-2009, התסריטאי השחור של "פרשס", ג'פרי פלצ'ר, זכה באוסקר הראשון לתסריטאי שחור. ב-2014 קיבל סרטו של הבמאי הבריטי סטיב מקווין, "12 שנות עבדות" 9 מועמדויות, וזכה ב-3, כולל הסרט הטוב ביותר. ואז הגיעה 2015, ושום שחקן או שחקנים שחורים לא היו מועמדים. "סלמה", הפורטרט עתיר השבחים של מרטין לותר קינג, קיבל רק שני קולות. השנה הכול חוזר על עצמו. בשביל אפרו-אמריקאים בתעשיית הסרטים, הכאב חייב להיות אמיתי. בעסק שבנוי על יחסים, הכרה של עמיתים היא רבת עוצמה, וכך גם העדר שלה. ובמקומות עבודה, במרכולים או בסלון הביתי, #OscarsSoWhite יחד עם סופה של נשיאות ברק אובמה מגביר את התחושה שהמדינה נסוגה אחורנית.
סטיבן גאלוויי, עורך העיתון "הוליווד ריפורטר", אומר כי "יש מבוכה בלתי רגילה בקרב ראשי האקדמיה. הם ניסו לעודד רבגוניות, אבל חברי האקדמיה המבוגרים יותר, שהם הקבוצה הגדולה ביותר, תמיד גוררים רגליים".
כשנשאל אם השנה תהיה נקודת מפנה לאקדמיה ולשאלת הגזע, הוא אמר שהוא "פסימי מאוד". החברים באקדמיה נוטים להיות ריאקציונריים, ולא זו בלבד, אלא ש"הנהגת האקדמיה עשתה שגיאה אדירה בכך שהיא לא הפנתה את הביקורת אל מקור הבעיה: האולפנים שנותנים אור ירוק להפקות סרטים ממשרדים שמוצאים בהם רק לבנים. "זה לא רק משבר אוסקר. זה משבר של תעשיית הקולנוע", הוא אומר.
גאלוויי נאנח. משמדברים על תעשיית הסרטים הרחבה, תמרורי הדרך מציינים או את יום הדין או אי-ודאות גדולה, וזה נכון גם לגבי האוסקר. אנחנו מניחים ששניהם יהיו איתנו גם עוד 10 שנים, בעיקר מפני שמוזר לדמיין את החיים בלעדיהם.
"אם אתה בתעשיית הקולנוע", אומר סטיב פונד, "האוסקר תמיד יהיה הפרס שאתה רוצה לזכות בו. אין שום דבר שמתקרב לזה". ההיסטוריה הנוצצת, האהבה שאתה מקבל מהקולגות - מי יכול לסרב לזה? מאיזו סיבה אחרת הסכים ליאונרדו דיקפריו להקדיש 10 חודשים לצילומי "האיש שנולד מחדש", סרט שבו היה עליו בין יתר המשימות המפרכות להיכנס לגופו של סוס מת כדי להתחמם?
האמת היא שהאוסקר יחיה הרבה אחרינו, באותה מידה, השלב שבו הוא הפסיק להיות חשוב היה כנראה כבר לפני כמה שנים, בלי ששמנו לב לכך. השנה, לכל הפחות, הרכבת תמשיך לשקשק.
סטיב פונד אומר שהוא חושב שהרייטינג יהיה טוב. "אחרי הכול, כולם ירצו לדעת מה כריס רוק (המנחה השחור) יאמר", הוא הסביר.
