1.
לטור הזה מצורפת טבלה מפורטת של עלויות השכר של בכירי המערכת הבנקאית בשנת 2015. באופן טבעי, התקשורת הכלכלית דנה בשכר של העומדים בראש הבנקים, למשל מנכ"לית לאומי רקפת רוסק-עמינח או מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן, או היו"רים שלהם, דוד ברודט ויאיר סרוסי.
שכרם אכן גבוה, אבל הסיפור של שכר הבכירים במערכת הבנקאית, במיוחד בשני הבנקים הגדולים, הוא לא רק הסיפור שלהם אלא הרבה יותר נרחב, והטבלה מראה זאת היטב. שימו לב: שורה של סמנכ"לים, ראשי חטיבות, תקראו לתפקיד הבכיר איך שתקראו, מרוויחים בין 300 ל-500 אלף שקל בחודש (הכוונה ב"מרוויחים" היא לעלות השכר).
ידין ענתבי, למשל, הממונה על החטיבה הפיננסית בבנק הפועלים (אפשר לקרוא לו בפשטות סמנכ"ל הכספים), מרוויח 385 אלף שקל בחודש. כזכור, ענתבי היה הממונה על שוק ההון והביטוח באוצר ורמת השכר שלו כיום בבנק הפועלים היא פי 10 לערך מרמת שכרו באוצר.
איך הגענו למצב הזה? איך הגענו למצב שבו ראשי חטיבות בבנקים מרוויחים חצי מיליון שקל בחודש? או 400 אלף שקל בחודש או 300 אלף שקל בחודש? עם כל הכבוד, מדוע? האם יש להם כישורי על? הם עילויים כולם בתחומם? האם הם בלתי ניתנים להחלפה? האם הם המציאו דבר מה יוצא דופן? האם הם גאוני הדור? האם הם עובדים בשוק תחרותי לחיים ולמוות, שבו הסיכונים גדולים או בשוק שהלקוחות בו הם די שבויים? כיצד קרה שהשלמנו עם שכר של מאות אלפי שקלים בחודש לחברי הנהלה "בכירה" בבנקים?
פתאום זה נראה לכולם טבעי, כאילו זה דבר ראוי, הוגן, כאילו זה מגיע להם. אז לא, זה פשוט לא מגיע. שכר המנהלים במערכת הבנקאית בפרט והשכר במערכת הפיננסית בכלל (חברות ביטוח ובתי השקעות) איבד לחלוטין את המידתיות בעשור האחרון, עד כדי כך איבד השכר את המידתיות ואת השפיות, שכל השחקנים ב"שוק המנהלים", הדירקטוריונים של החברות, בעלי המניות של החברות (בעיקר, חשוב להדגיש, גופים מוסדיים המחזיקים) - עושים יד אחת כדי לשמור על השמנת.
2.
תזכורת: בתחילת אפריל 2014, לפני כשנתיים, הוביל שר האוצר הקודם יאיר לפיד הגבלה בפועל של שכר בכירים במערכת הפיננסית בחקיקה. בזמנו, גיבשו יעל אנדורן, מנכ"לית המשרד לשעבר, החשבת הכללית מיכל עבאדי בויאנג'ו והממונה על שוק ההון והביטוח דורית סלינגר הצעה להגביל במוסדות פיננסיים ובגופים המנהלים כספי ציבור את ההוצאות המוכרות למס בגין חבילת השכר של הבכירים.
איך הייתה אמורה לעבוד ההגבלה? ההוצאות בגין שכר של מנהל (שכר קבוע, משתנה ומרכיבים הוניים לשכר), שהן מעבר לסכום של 3.5 מיליון שקל, לא יוכרו לצורכי מס. המסר של האוצר היה ברור, ואנחנו מסכימים איתו לחלוטין: רף השכר הגבוה ביותר הוא 3.5 מיליון שקל, כ-290 אלף שקל בחודש. אם תאגיד פיננסי ירצה לשלם יותר, עליו לעבור אישור של ועדת תגמול, דירקטוריון ואישור אסיפה כללית. האוצר הגיש וקידם בזמנו תזכיר חוק לתיקון דיני המס בנושא.
הממשלה התחלפה, הכנסת שותקה, משה כחלון נכנס לתפקידו, אימץ את ההצעה ואישר להמשיך בחקיקתה. עבר זמן מה עד שהחילו על זה דיני רציפות בכנסת, כלומר לא צריך להתחיל מחדש את כל התהליך אלא להמשיך מהיכן שהפסיקה הממשלה לפני שנפלה בפועל.
רק לפני כמה שבועות הונחה ההצעה על שולחן ועדת הכספים בכנסת, נקבעה ישיבה לעוד כמה שבועות ובתסריט האופטימי, אם התהליך לא ייתקע (כי יש מי שידאג שהוא ייתקע), ההוראה תחול משנת המס והדוחות של 2017. אז ככה: יחלפו כמעט שלוש שנים בתסריט האופטימי מיום ההצעה המקורית עד שהחוק יעבור ובינתיים החגיגה נמשכת. לכולם גם ברור שתהיה בעיה קשה מאוד להתערב בהסכמים קיימים, שעברו את כל האישורים. כלומר, הסכמים ישנים שרצים גם מעבר ל-2017 לא ישונו.
בפועל, המהלך שהובילה סלינגר בפרשת מנכ"ל הפניקס אייל לפידות, ואפילו יו"ר מגדל יוחנן דנינו, שכפה למעשה סוג של הפחתת שכר, נבע מההצעה המקורית של האוצר. זה לא ממש קורה במערכת הבנקים, לתשומת לבה של המפקחת חדווה בר, שקולה אמנם נשמע, אך היא עוד צריכה ללמוד פרק בנושא מסלינגר.
3.
בזמנו, כשהאוצר פרסם את הצעתו, קראנו פה לבכירי המערכת הפיננסית ליישר קו ("מנכ"לים, תחתכו", "גלובס", יוני 2014). איש לא התנדב ואיש לא יתנדב, זה הרי היצר האנושי. ובכל זאת, הנה תזכורת לכמה מיתוסים שהושרשו כדי להצדיק את רמות השכר הלא הגיוניות הללו.
ראשית, אם זה עבר דירקטוריונים ואם בעלי המניות אישרו, אז מה הבעיה? אז ככה: הפסטיבל סביב אישור שכר הבכירים במערכת הפיננסית עם פרסום תוכנית התגמול שלהם מעורר גיחוך. עשרות העמודים שנוסחו בפתלתלות על ידי מיטב עורכי הדין נראים כמו הנדסת מילים והנדסה פיננסית למדעני הכלכלה.
לפצח את כל הנוסחאות, את כל הניסוחים, את כל המספרים - זו לא משימה פשוטה, אף שמדובר בסך הכול בתלוש השכר של כמה בכירים. דבר שני, בואו נודה, הכול הצגה, ומי מאשר בין היתר? נציגים של בעלי המניות בבנק? ומי בעלי המניות הללו?
לא להאמין! זה אנחנו, הציבור. בבנק הפועלים מחזיק הציבור כ-80% מהמניות, בבנק לאומי הוא מחזיק כ-94% מהמניות, בדיסקונט 100%, במזרחי טפחות כ-56% ובבינלאומי כ-52% (שימו לב: דווקא בבנק שבו גרעין השליטה די מובהק, כמו במזרחי טפחות ובבינלאומי, רמות השכר נמוכות יחסית לשאר הבנקים).
אז מה קורה בהצגה לאישור השכר המפוצץ? בעלי המניות מקרב הציבור (גופים מוסדיים בעיקר) מרימים את היד, בדרך כלל, בעד. למה? כי כך הם יוכלו להצדיק את רמות השכר הדי דומות שלהם (למשל, מנכ"ל פסגות חגי בדש, שפרש השבוע והרוויח בעצמו יותר מ-400 אלף שקל בחודש). הבנתם? זה מה-זה פשוט. קוראים לזה יד רוחצת יד, ואותה יד עולה ממש למעלה כשצריך לאשר את השכר המפוצץ.
4.
עוד מיתוס: שכר המנהלים הוא בעיה שולית. הנה, תראו, גם בבנקים שכר הבכירים כולו מסתכם בכ-150 מיליון שקל, בקושי 2% מהרווחיות המצרפית של חמשת הבנקים הגדולים. התפיסה הזו, ואנחנו כותבים זאת די הרבה, מעוותת את המציאות ולא ערכית לחלוטין. כן, יש בכלכלה גם ערכים.
היא לא רק מספרים וטבלאות אקסל, לא רק שכר מנהלים חלקי הוצאות השכר לעומת שכר העובדים חלקי הוצאות השכר הכוללות. כלכלה היא גם אנשים, ואנשים, ודאי האנשים שעובדים בבנק, מבינים ששום בן-תמותה לא ראוי לשכר של חצי מיליון שקל בחודש ויותר, גם אם הוא מנהל מוכשר באופן יוצא דופן, עילוי, גאון הדור. ובואו נודה, אין ולו מנהל אחד שממש עונה להגדרה הזאת.
זאת ואף זאת: למרות הרושם שנוצר בציבור כאילו כל עובד בנק הוא מיליונר, לא רבים יודעים שכ-15% מעובדי הבנקים מרוויחים עד כ-7,000 שקל ברוטו בחודש וכמחצית מעובדי הבנקים מרוויחים עד כ-14 אלף שקל ברוטו, בכלל לא שכר בשמים. לכן, התמונה היא לא זו שמצטיירת בתקשורת, כאילו כל העובדים בבנקים זכו בפיס (על שכר העובדים בבנקים ראו בעמוד הבא). האם הגיוני שמנהל ירוויח פי 100 עד פי 150 מהעובד הזוטר שלו? האם אלו הפערים שבכירי המערכת הבנקאית הייתם רוצים לראות בחברה הישראלית?
5.
מיתוס הכישרון, המצוינות, השוק החופשי: ודאי שיש מחיר ושוק לכישרון, ברור שיש שוק לאחריות ניהולית, לאחריות על עסק גדול שמגלגל מיליארדים ומעסיק אלפי עובדים. אבל מי בדיוק קבע שהוא שווה חצי מיליון שקל בחודש או יותר. זה לא בדיוק ה"שוק" קבע, אלא חבורה מצומצמת מאוד של אנשים, שקובעת לעצמה ולחבריה את השכר מתוך תחושה ש"מגיע להם" ו"אין בלתם" ו"תחזיקו אותי".
בכל פעם שמנסים לטפל בשכר המנהלים מיד קופצות כל הטענות הללו על תמרוץ מנהלים שנועד להשביח את החברה ולייצר ערך לחברה, על משיכת מנהלים מוכשרים, על הקשר בין כישרון לתגמול. אז ככה: זה קשקוש. כישרון הוא דבר יחסי מאוד, ובהרבה מקרים הוא עניין של יחסי ציבור, פוליטיקה ארגונית ותדמיות זוהרות, לא הרבה מעבר לזה.
ובכלל, ישראל עברה תהליך מהיר מאוד של אמריקניזציה בשכר המנהלים, אף ששפע של מחקרים בארה"ב הוכיחו שאין ממש קשר בין שכר המנהלים ליצירת ערך בחברה. נהפוך הוא, הניסיון האמריקאי דווקא הוכיח שמנכ"לים בטוחים מדי בעצמם, שמקבלים תגמולי שכר גבוהים, עוסקים כתוצאה מכך בפעילות הורסת ערך שמובילה לירידה בתשואות ובביצועים של החברה.
6.
השורה התחתונה: אף בנקאי, ללא יוצא מן הכלל, לא שווה יותר מ-200 אלף שקל בחודש ברוטו גג, שזה משהו כמו רף עלות השכר שקבע האוצר. רמות השכר במערכת הפיננסית על גווניה - בנקים, חברות ביטוח וחלק מבתי ההשקעות - הן חזיריות, פשוט כך.
רק חוק יכול לרסן אותם ו/או המפקחת על הבנקים. ועדת הכספים צריכה לקדם במהירות את החוק להגבלת השכר, וחדווה בר, המפקחת על הבנקים, צריכה להתחיל ללחוץ למטה את כל הסכמי השכר שמאושרים במין הצגה כתובה מראש של דירקטוריונים ואסיפות. אם סלינגר הצליחה לעשות את זה במקרה של איל לפידות, אין סיבה שבר לא תעשה זאת במקרה של הבנקאים.
שקר הממוצעים והעלויות
1. ומשכר הבכירים בבנקים לשכר עובדי הבנקים. הרושם שנוצר או לפחות הרושם שמנסים להעביר כל מלבי השנאה המקצועיים למיניהם, הוא שיש יותר מדי עובדים בבנקים שמרוויחים יותר מדי ולכן אנחנו משלמים יותר בעמלות ובמרווחים. נכון? לא מדויק.
אין ספק: הבנקים לא יעילים מספיק ובמיוחד בשני הבנקים הגדולים יש עודפי כוח אדם עם הסכמי שכר בעייתיים ("הטייס האוטומטי" המפורסם) שהביאו שכבה של עובדים לשכר ולתנאים מוגזמים. אבל מפה ועד להכללות על כל עובדי הבנקים - הדרך ארוכה מאוד. למעשה, ומיד גם נוכיח זאת, ההתמקדות ב"קצפת" של עובדי הבנקים עושה עוול לרוב העובדים במערכת. לא, לא כולם פרזיטים כפי שנדמה, ולא כולם מרוויחים 30 ו-40 ו-50 אלף שקל בחודש. ממש לא.
2. המפקחת על הבנקים, ד"ר חדווה בר, התייחסה היום בכנס לרמות השכר של הבנקאים ("לנורמות השכר יש השפעה שלילית על אמון הציבור בבנקים") והזכירה את הצעת החוק להגבלת השכר שדנו בה בעמודי הפתיחה. "כיצד ייראו הבנקים בעוד עשר שנים?" שאלה המפקחת בכנס, "הבנקים ייראו אחרת - יותר טכנולוגיים, יותר תחרותיים ויותר יעילים. אימוץ טכנולוגיות וחדשנות יאפשרו לבנקים לספק מגוון רחב יותר של שירותים ללקוחות, במחיר זול יותר, ובשקיפות גבוהה יותר".
בר צודקת. שובר המונופולים והקרטלים הטוב ביותר הוא אימוץ טכנולוגיות חדשות, גם בשוק הפיננסי, שהשינויים בו הם איטיים יחסית. לא ועדת בכר הכושלת ולא ועדת שטרום ששוב העלתה על נס את הגביע הקדוש של התחרות באמצעות פיצול נכסים מהבנקים (חברות כרטיסי האשראי) כאמצעי להגברת התחרות (זה לא יקרה) לא יעשו למערכת הבנקאות מה שהטכנולוגיה תעשה לה, בעיקר באמצעות חברות פינטק, שימתחו בנישות מסוימות של השירותים והמוצרים הפיננסיים.
בר, יוצאת המערכת הפיננסית, יודעת שהבנקים, וזה ייאמר לזכותם, מבצעים התייעלות די אגרסיבית בשנים האחרונות. השנה, למשל, הייתה ירידה של 950 עובדים נוספים במצבת כוח האדם בבנקים הגדולים לכ-35.7 אלף עובדים, ובסה"כ ב-4 שנים, מאז החלו הבנקים בהתייעלות המאסיבית שלהם, ירד מספר העובדים בכ-4,000 (הנתונים לא כוללים את מזרחי טפחות, שדווקא צמח במספר העובדים בשנים האחרונות בעקבות ההתרחבות שלו).
המגמה הזאת צפויה להימשך באמצעות תוכניות פרישה וכד' (די נדיבות, יש לומר), תהליך שבו הבנקים נפרדים למעשה מכוח האדם הוותיק והיקר יחסית. אגב, למפקחת על הבנקים זה לא מספיק והיא דורשת שהבנקים יציגו לה תוכניות התייעלות מפורטות לשנים הקרובות, ואף מבטיחה "לצ'פר" בדרישות ההון שלה את הבנקים בהתאם להתקדמות תהליכי התייעלות שלהם.
3. ולשכר העובדים (ראו טבלה מצורפת): יש עלייה קלה בעלות השכר הממוצעת של עובדי הבנקים - כ-31.4 אלף שקל בשנת 2015 לעומת כ-31.1 אלף שקל בשנת 2014. העלייה היא תולדה של גידול בבונוסים, נגזרת של השיפור בתוצאות הכספיות של חלק מהבנקים. חשוב להדגיש כי ברוב המקרים השיפור בתוצאות הוא בגלל אירועים חד-פעמיים כמו מימושים בשוק ההון (במיוחד בבנק לאומי), שכלל לא קשורים לפעילות הבנקאית, אבל את הבונוסים מקבלים גם מקבלים.
4. עלות השכר נשמעת לכולנו מאוד-מאוד גבוהה ושוב יוצרת את הרושם שעובדי הבנקים מרוויחים "יותר מדי". אז כדאי קצת להכיר את העובדות. נתוני עלות השכר בבנקים (גם לבכירים) כוללים מס שכר שאינו קיים בתאגידים אחרים. ולמה? במוסד כספי אין מע"מ, אבל יש מס ערך מוסף בצורה אחרת. הדרך למדוד את הערך המוסף הוא דרך שכר ורווח.
לכן יש מס גם על רווח ומס גם על השכר בגובה המע"מ. זה מס שמושת על הוצאות השכר של העובדים (שכר בסיס). מס השכר הזה מנפח את עלות המעביד בסכום שכלל אינו מגיע לכיסו של העובד, כמו הטבות סוציאליות אחרות שגורמות לעלות המעביד להיות גבוהה יותר מהברוטו בתלוש השכר.
דבר נוסף - העלות כוללת הטבות אחרות שמקבלים העובדים, כמו סבסוד לימודים גבוהים וקייטנות לילדים. במקרה זה, בניגוד למס השכר, ההטבות בהחלט מגיעות לכיסי העובדים, אבל זה לא מתבטא בתלוש השכר החודשי שלהם ובוודאי שלא בהפרשות לפנסיה.
עד כמה נתוני העלות רחוקים משכר הברוטו הממוצע אפשר לראות בנתוני האמת על תלושי השכר. פועלים, לאומי ודיסקונט מפרסמים את הסכום המופיע בפועל על תלוש השכר הממוצע של עובד בבנק (הברוטו המפורסם) ואז ניתן לראות את הפערים הגדולים. בפועלים, למשל, עלות השכר הממוצעת עמדה על 34.3 אלף שקל ואילו השכר ברוטו הממוצע עמד על 20.8 אלף שקל ברוטו בחודש, שזה שכר ממוצע יפה מאוד, אבל בהחלט לא בשמים. שימו לב: העלות למעביד בבנק הפועלים גבוהה בכ-65% מהשכר ברוטו. בדרך כלל מקובל להעריך שהעלות למעביד גבוהה בכ-30%-40% משכר הברוטו.
5. פערי השכר בבנקים אדירים: יש שכבת שמנת שגורפת סכומים מופרזים לכל הדעות, ואת חלקה הכרתם בעמודים הקודמים. מנגד, שכבה מרכזית מאוד, כשליש מעובדי הבנקים, מרוויחה שכר של 12-15 אלף שקל ברוטו בחודש - לא שכר מנקר עיניים, אפילו לא מתקרב לזה.
שכבה נוספת לא מבוטלת יכולה רק לחלום על סכומים כמו 30 אלף שקל ונאלצת להסתפק בפועל בפחות מ-10,000 שקל ברוטו בתלוש המשכורת. שכבת הקצפת, שמרוויחה יותר מ-35 אלף שקל ברוטו בחודש, כוללת כ-2,000 עובדים והיא המנוע מאחורי הקפצת ממוצעי השכר בבנקים (ראו טבלה מ-2014, מתוך הדוחות של בנק ישראל). כן, כמו תמיד, הממוצע משקר, אפילו משקר מאוד, ועלות המעביד משקרת, משקרת אף יותר.
6. האם תהליכי ההתייעלות יחלחלו לצרכנים? תשכחו מזה. א. פחות עובדים זה לא בהכרח פחות כסף בטווח הקצר, כי הרי יש תשלומי פרישה ופנסיה נדיבים (לחלק מעובדי הבנקים יש פנסיה תקציבית). ב. גם אם זה פחות כסף בטווח הארוך, הכסף הזה - הרווחיות העודפת - לא יגיע לצרכנים.
הרווחיות העודפת תעלה במעט את התשואות להון בבנקים, תגרום להם לחלק יותר דיבידנדים וגם לשלם עוד בונוסים ל... מנהלים הבכירים, כ"פרס" על ההתייעלות שהנהיגו. עוד סיבה טובה להעביר כמה שיותר מהר את החוק להגבלת שכר הבנקאים.
