עורכי דין / צלם: יוסי זמיר
"היום הודענו על החלטתנו לפרוש. זו החלטה קשה ומורכבת אליה הגענו לאחר מחשבה רבה. אנו זוכרים לכם חסד נעורים. קיבלתם אותנו בזרועות פתוחות לפני שלוש שנים, ומאז, בהרבה עבודה קשה, פרחנו וצמחנו. אנו מציעים וחפצים בכל מאודינו בהמשך שיתוף פעולה עמכם" - במילים הללו הודיע עו"ד אסף גרא לשותפיו במשרד עורכי הדין ש. פרידמן על החלטתו לפרוש מתפקידו כראש מחלקת קניין רוחני בפירמה, יחד עם עו"ד דביר, ולהקים משרד "בוטיק קטן", לדבריו, שעיסוקו בקניין הרוחני. ואולם, ההודעה נעימות הסבר והלשון לא התקבלה באותו אופן אצל השותפים הננטשים.
בתגובה לפרישה הגיש משרד עוה"ד ש. פרידמן תביעה בהיקף 4 מיליון שקל נגד עו"ד גרא ונגד השותפות החדשה שהקים "גרא-גסנר", בטענה להפרת הסכם השותפות ביניהם, נטילת חומרים המהווים קניינה של השותפות ושימוש בהם לצורך משרדו החדש, ותוך הפרת חובתו לשלם לשותפות את המגיע ממנו לפי חוזה השותפות במקרה של פרישה - 33% מתקבולי לקוחות המשרד שעברו לעבוד עם משרדו החדש למשך שלוש שנים.
התביעה הזאת מציבה באור הזרקורים שאלה רחבה הרבה יותר מיחסם של עו"ד גרא ומשרד ש.פרידמן: מדוע לא רואים יותר תביעות כאלה, חרף העזיבות ההמוניות של שותפים בפירמות השונות - לעתים על מחלקותיהם - שנרשמות בשוק עריכת הדין חדשות לבקרים.
"עריקות" ו"חטיפות"
שוק עריכת הדין היה כמרקחה בחודשים האחרונים בגזרת המעברים של עורכי דין ושותפים בכירים בין משרדים. כך, לאחרונה הודיע משרד ארדינסט-בן-נתן-טולידאנו, פעמיים על מיזוג, שכלל "חטיפת" מחלקה ממשרד מתחרה - מחלקת המיזוגים והרכישות של משרד צלרמאיר-פילוסוף, בראשותו של עו"ד דוני טולידאנו, "ערקה" כולה לפירמה בראשות ארדינסט ותוך ימים ספורים התברר כי גם עו"ד ג'וני פינקלשטיין, ועימו מחלקת המימון של משרד תדמור-יובל לוי, לרבות עו"ד תני זהבי, עוברים לשורותיו של משרד ארדינסט. מנגד, עו"ד דוד (דודי) תדמור, "הנעזב", לא התרגש וגייס באותה תקופה בעצמו את עו"ד אלון זיו, שותף במשרד הרצוג-פוקס-נאמן, להובלת מחלקת המימון ומימון הפרויקטים במשרד.
עוד עזיבה מתוקשרת ודרמטית הייתה עזיבתו של עו"ד אייל רוזובסקי ומחלקת הליטיגציה שבראשה עמד במשרד צלרמאיר-פילוסוף למשרד מיתר-ליקוורניק-גבע-לשם-טל ושות'. עם עזיבתו של רוזובסקי, לאחר עזיבתו של טולידאנו, לכול היה ברור, שגם השותף-המייסד של משרד צלרמאיר-פילוסוף, עו"ד מיקי צלרמאיר, יחפש ג'וב חדש, והוא אכן מצא אותו במשרד פישר-בכר-חן-וול-אוריון.
כל המקרים הללו התרחשו בחודשים האחרונים, ואולם התופעה הזו אינה חדשה. אם נלך מעט אחורה בזמן, ניתן למצוא לא מעט עריקות המוניות ממשרדים. מקרה בולט לתופעה התרחש בתחילת 2014, אז נטש עו"ד ניצן הירש, ראש מחלקת הטכנולוגיה במשרד גרוס-קלינהנדלר-חודק-גרינברג-הלוי, את הפירמה, ביחד עם עוד 10 עורכי-דין, לצורך הקמת משרד עצמאי. הירש לקח עימו גם לקוחות בולטים וגדולים של הפירמה, ובהם את חברת ווייז (WAZE). קודם לכן, בשנת 2009, התחוללה רעידת האדמה שטלטלה את משרד רון גזית-רוטנברג ב-2009, עם פרישתם של 7 שותפים ו-18 עורכי דין מהמשרד לטובת פירמה עצמאית. ויש עוד דוגמאות. התופעה קיימת שנים, ואף התעצמה בחודשים האחרונים.
בעולם העסקים, בקרב חברות העוסקות במחקר ופיתוח וגם בתעשייה, אין זה נדיר להיחשף לתביעה של חברות נגד עובדים בכירים שעוזבים יחד עם הידע, הלקוחות, ולעתים אף חלק מהעובדים לחברה מתחרה או הופכים בעצמם למתחרים של המעביד הקודם שלהם. במסגרת המאבקים הללו עולות לא מעט טענות על גניבת סודות מסחריים, גזילת לקוחות, שימוש במוניטין שנצברו במסגרת העבודה ועוד.
ואולם, המעברים הדומים בשוק עריכת הדין - כאשר עורכי-דין מוכרים ובכירים קמים ועוזבים את הפירמה שבה עבדו שנים - בין אם זה לפירמה מתחרה, ובין אם זה כדי להקים פרקטיקה פרטית - נרשם לרוב שקט בגזרה המשפטית. המשרדים הננטשים ועורכי הדין הפורשים משגרים הודעות הדדיות עם איחולי הצלחה ממורקים, ולרוב לא מוגשות תביעות נגד הפורשים מהפירמה, גם כאשר אלה לוקחים איתם מחלקות שלמות ותיקי לקוחות רבים. מה מוביל לשקט הזה? עורכי הדין, אמני המחלוקות - אלה החיים בזירת ההתנצחויות התמידית - מוותרים דווקא בעניינים הקשורים אליהם?
לדברי עו"ד רלי לשם, ראש משרד מיתר-ליקוורניק-גבע-לשם-טל ושות', "ההבדל הגדול בין עריכת דין לבין עסקים, חברות היי-טק או חברות תעשייתיות הוא שגם במשרדים הגדולים עדיין יש אלמנט משמעותי של המקצוע החופשי, של הקשר האישי-מקצועי ויחסי האמון בין עורך-הדין ללקוחותיו, והתפיסה היא שההחלטה בסופו של דבר עם מי הלקוח עובד היא של הלקוח, לא של המשרד, ולא של עוה"ד הפורש.
"ישנם כללי משחק מקובלים, וחלק מהם זה הצורך במתן הודעה מוקדמת, חלק מהם זה לא לבנות לעצמך את המערכת שלך, להכין אותה חודשים מראש ואז לעזוב בחטף - אבל בכפוף לכך שלא נוקטים צעדים שהם שוברים את הכללים המקובלים. בסופו של דבר התפיסה שמדובר במקצוע חופשי היא משמעותית".
עו"ד רם כספי, מבכירי עורכי הדין בארץ, מוסיף: "אומרים שעורכי-דין בעניינים של עצמם הם סנדלרים שהולכים יחפים - בהרבה משרדים אין הסכמים בין השותפים, ואם יש הסכמים, הם לא מתייחסים לנושא של פרישה ונטילת לקוחות". מעבר לכך, מוסיף עו"ד כספי, "כל לקוח חופשי לעבוד ולקבל שירות עם מי שהוא מוצא לנכון. אם עו"ד - בין שהוא שותף ובין שהוא עו"ד שכיר - נותן במהלך שנים הרבה שירותים ללקוח, זה רק טבעי שאם אותו עו"ד יפרוש מהמשרד, הלקוח יילך עמו.
"ובאשר לזכויות של השותפות או של המשרד מול עוה"ד הפורש - הדבר תלוי בהוראות של ההסכמים הרלבנטיים. לעתים יש הוראות שמחייבות את הפורשים לשלם למשרד במהלך תקופה נתונה ומוסכמת מראש 'איקס' אחוזים מההכנסות שנבעו מלקוחות שעברו יחד עמם למשרד החדש, ולעתים אין הוראות כאלה. כיוון שהמקצוע הוא מקצוע חופשי, אני דוגל בזכותו של כל עו"ד לדאוג לעתידו, ללא כל מגבלות וללא כל התחשבנויות".
ואולם, לא הכול מתחיל ונגמר בשוק חופשי ובקיומם של הסכמי שותפות. עניין נוסף שמרתיע משרדי עורכי-דין מפני הגשת התביעות, הוא החשיפה המוחלטת שייאלצו, ככל הנראה, לבצע, אם יגישו את התביעה נגד השותף הפורש. "כל הליך משפטי עשוי לחייב פרישה של נתונים כספיים, שמות של לקוחות, חוזים והסכמים, ובעיני עורכי-דין רבים זה מיותר לחשוף אותם", אומר עו"ד כספי.
חשש מחשיפה
ואכן, נחשפו לא מעט פרטים כלכליים "מוכמנים" לכאורה בסכסוכי שותפים מתוקשרים מהשנים האחרונות. כך, למשל, בסכסוך המתוקשר בין עו"ד צדקיהו הרמולין ועו"ד שרגא בירן. במארס אשתקד, עשור לאחר שעו"ד הרמולין פרש ממשרדו של עו"ד בירן, קבע בית המשפט העליון כי הרמולין יקבל ממשרדו של בירן סכום של 2.3 מיליון שקל כסכום חד-פעמי, וכן תשלום חודשי בסך 5,000 דולר, עד לסיום בירור סכום החבות של משרד בירן להרמולין. הרמולין היה שותפו של בירן במשך כשניים וחצי עשורים, ועזב את משרדו של בירן לפני מעט פחות מעשור. מאז מנהלים בירן והרמולין מאבק סביב פירוק השותפות ביניהם. בירן טען בעבר כי הרמולין היה בעל זכות לחלק ברווחי המשרד בשיעור של 19%, אך לא היווה שותף במובן המשפטי - כלומר לא החזיק בחלק מהשותפות. במהלך השנים חשף הסכסוך יותר מטפח מהיחסים הכלכליים שהיו נהוגים במשרד.
ואולם, לא רק העניינים הכלכליים עלולים להיחשף - קיימת כביסה הרבה יותר מלוכלכת שעלולה להיחשף בפומבי, במקרה של הגשת תביעה. כך, למשל, קרה בעימות החריף שהתגלע בתוך משרדו של שלמה כהן המתמחה בקניין רוחני, ושנחשף אשתקד. במרכז העימות ניצבים עו"ד כהן ועו"ד ליעד וטשטיין, שהיה בעבר יד ימינו במשרד, ועזב עם מספר עו"ד שכירים. הסכסוך כולל טענות קשות במסגרת כתבי טענות שונים שהוגשו.
לדברי עו"ד לשם זו אחת הסיבות המרכזיות למיעוט התביעות. "עורכי דין לא מעוניינים שהעניינים הפנימיים, מערכות יחסים פנימיות של השותפויות יידונו ויחשפו בבית משפט ובתקשורת. גם הצורה שבה שותף עוזב והטענות שיש למשרד נגדו לא מוסיפה כבוד למשרד. כששותף עזב בצורה מסוימת שנתפסת כלא ראויה, ויש טענות כלפי השותף העוזב, מתחילה סדרת הכפשות, כמו אלה שראינו בפרשת כהן-וטשטיין, עם כל הסיפורים שעלו שם על הרמות ידיים ודחיפות - וזה הופך להיות כמו סכסוך במשפחה. יש עניין רב של המשרדים להימנע מההתעסקות הזאת".
סגירה בבוררות
עו"ד נוסף ממשרד מוביל מוסיף עוד סיבה לכך שמשרדים לא ממהרים לתבוע את שותפיהם הנוטשים. "משרדי עו"ד לא אוהבים לתבוע. זה משדר כישלון. האגו שלהם לא נותן להם להודות בכישלון, ולרוב זה מה שמעיד על כישלון. יש פחות סכסוכים ממה שהיינו מצפים, אבל יותר ממה שהציבור מודע אליו".
עורכי-דין שונים מבהירים כי העובדה שהציבור לא נחשף לתביעות רבות בין משרדים לפורשים, אינה מלמדת על מיעוט סכסוכים. "חלק מהמחלוקות הקשות ביותר נסגרות בבוררות בלי שלאיש מהצדדים יהיה אינטרס שזה ייצא החוצה. יש הרבה הרבה יותר סכסוכים ממה שהציבור מודע", אומר עו"ד מוכר.
עו"ד אלקס הרטמן, ראש משרד עוה"ד ש. הורוביץ, מסכים ומוסיף, כי "ישנן שותפויות שיש להן סעיף פנייה לבוררות בהסכמי השותפות. זה מאוד נפוץ. במקרים כאלה גם הפירמה וגם השותף שעוזב, יעדיפו לא להוציא החוצה את פרטי המחלוקת בין הצדדים, והיא מתבררת בבוררויות. עימות כזה הוא עימות לא נוח. מצד אחד הפירמה מודה שהיא נפגעה כתוצאה מכך שעזב שותף, ומצד שני השותף לא נוח לו שיש פרסומים שהוא נתבע בגלל לקוחות שעזבו איתו. לכן, יש לא מעט מקרים של סכסוכים שנסגרים בשקט, ולא ידועים בציבור".