פיגוע בחברון / צילום: מחלקת בטחון הר חברון
שוב אני נאלץ להשתמש בציטטה משירו הנפלא של בוב דילן, שבו הוא שואל "כמה אנשים צריכים עוד להיהרג על-מנת שנדע כולנו שיותר מדי הרבה אנשים נהרגו".
בפרפראזה על אימרה זו, כמה עוד קורבנות טרור אנו צריכים לספוג מדי יום על-מנת שנבין שתפיסת דרך ההגנה על התושבים בפני פיגועי הטרור הרצחניים היא שגויה וחייבת לעבור שינוי יסודי?
לאמיתו של דבר, נראה כי רובנו חיים בהדחקה. יודעים שגל טרור שוטף את המדינה, וכל אחד מאיתנו יכול להיות מחר אובייקט למתקפת טרור חדשה - בירושלים, בתל-אביב, ובכל מקום אחר בארץ. אבל כולנו ממשיכים בחיים בהנחה, ובתקווה, שלא אני אהיה קורבן הטרור הבא.
המערכת האחראית על ביטחון התושבים, מתקשה להתמודד עם המציאות. עד לפני זמן קצר, במקום לחמש את החיילים היוצאים לחופשה, להסביר ולהדריך אותם כיצד יש להתגונן בפני פיגועי טרור פתאומיים, צה"ל אסר עליהם ליטול את נשקם עימם בעת יציאתם לחופשה, וחזר בו אחרי שחיילים כבר נפגעו.
בנוסף, מציבים מאבטחים שישמרו עלינו הציבור מפיגועים, אבל גם הם המאבטחים מהווים מטרה ממוקדת למתקפות טרור, אלא שלא מחמשים אותם כראוי. וכך קורה שמאבטחים מוכים באכזריות בגרזן או נדקרים בסכין של טרוריסטים. איך ייתכן שממוני הביטחון טומנים ראשם בחול ולא מבינים כי מאבטחים חייבים להיות חמושים, דרוכים, ומסוגלים להגן על עצמם ועל הציבור שאותו הם אמורים לאבטח?
המציאות היום היא - ובכך הודה גם השר לביטחון פנים גלעד ארדן - שאין מצב שבו כוחות הביטחון יכולים לפרוס הגנה על כל תושב בכל אתר ואתר. כוחות הביטחון ממצים את יכולתם ביצירת הגנה טובה יותר בפני פיגועי טרור גדולים, אבל הם לעולם ובשום מצב לא יוכלו להגן על כל תושבי המדינה בכל עת.
מול גל טרור רצחני של יחידים, אזרחים רבים יהיו נטולי כל הגנה וטרף קל למתקפות טרור. ראוי אמנם להתפעל מהאומץ הרב שמפגינים רבים מתושבי המדינה, אשר חלקם נאבקים בידיים חשופות נגד המחבלים וגם מצליחים להודפם. אבל יכולתם מוגבלת כשהם אינם חמושים.
עלינו להכיר במציאות כמות שהיא, ולהבין שאנו ניצבים היום בפני גל טרור מתמשך, שאיש אינו יכול לחזות מתי הוא יחלוף, ואם הוא לא יגבר עוד יותר. לפיכך, חייבים לפתח מיצוי טוב יותר של יכולות ההגנה שלנו, בנוסף לחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון, וליצור מערך הגנה אזרחי של תושבי מדינה כשירים, שיודעים להשתמש בנשק ומוכנים לשאת נשק, כדי לעבות את מערך ההגנה בישראל.
נוכח המציאות הרצחנית, יש להפסיק את דברי ההתייפייפות והאיוולת, הטוענים כי איננו רוצים לראות ברחובות תושבים חמושים באקדחים. לכל תושב במדינה יש זכות בסיסית להגן על חייו, זכות שהיא בלתי נפרדת מהזכות לחיים. ואם אזרחים מתנדבים לכך והם כשירים ומוכנים לשאת כלי ירייה, צריך לאפשר להם זאת, בלי ביורוקרטיה מסורבלת, אלא כהיערכות לשעת חירום.
שילוב כזה, יחד עם מיצוי טוב יותר של כוחות צה"ל והביטחון הקיימים, גם אם לא יצמצם את ניסיונות הטרור, יחסוך קורבנות, ויביא לשמירה טובה יותר של החיים, שהם הערך החשוב ביותר.
בנוסף, על צה"ל לדאוג לאמן את החיילים בירי, וגם להדריך אותם היטב איך להשתמש בנשק במקרים של מתקפת טרור. ייתכן שגם ממשטרת ישראל, המונה 33 אלף איש, ניתן להוציא יותר שוטרים מהמשרדים לשטח. כמו כן, הגיעה השעה שנאמן ונחמש מספר גדול של פקחים ברשויות המקומיות, שיתגייסו גם הם להגנת החיים. את כל אלה צריך לעשות היום נוכח המציאות הרצחנית שבה אנו חיים.