למה אני כותב שוב על מירי רגב? בין השאר, בגלל דונלד טראמפ. כי אם האיש הזה יכול להגיע כל-כך קרוב לבית הלבן, הרי שגם בישראל יש ציבור מספיק גדול מן הסוג שיכול להביא את רגב למקום דומה. למעשה, יש ציבורים כאלה בכל מדינה.
להתעלם מרגב, ממה שהיא, מהדברים שהיא רוצה לעשות - זו התנהגות מסוכנת. כי נכון, רוב הדברים שרגב מצהירה עליהם יחלפו עם הרוח. אבל חלק יישאר. אין ספק בכך. וזו הסכנה.
גם אם רגב תצליח ליישם רק חלק לא גדול מכוונותיה, הנזק יכול להיות גדול ובר-קיימא, מהסוג של בכייה לדורות. לכן חשוב שהציבור יידע במי המדובר, גם אם בסופו של יום זה לא יעזור, כי יש חלקים בציבור שסומכים על בטנם, לא על מוחם.
"רגב והאזרח המגדף"
הפרשה החלה כאשר אזרח גידף את רגב. היא הגישה נגדו תביעה על לשון הרע. האזרח הגיש תביעה נגדית על אותו הסכום שדרשה רגב. מה עושה השרה? לא, היא לא מתמודדת עם התביעה הנגדית. היא מבקשת מבית המשפט למחוק אותה על הסף.
למה, כי תביעת "המגדף" אינה נכונה? מה פתאום, הטענה של רגב היא חסינותה הפרלמנטרית. בית משפט השלום מסרב לקנות את הטענה המיניסטריאלית. רגב מערערת, אבל גם המחוזי דוחה אותה. עכשיו אין לה ברירה, לשרה הלוחמת, והיא חייבת להתייצב למערכה המשפטית.
יש להניח כי לו הייתה יכולה לחזור לאחור, רגב לא הייתה מגישה את התביעה נגד "המגדף". אלא שצריך להבין את המצב. האישה שהגישה את התביעה הייתה מירי המתלהמת, זו של "כפיים" ושל "קאט זה בולשיט". זו שבטוחה שהדרך המובילה להצלחתה היא לתקוף, להתלהם, לפצל, לאיים. מירי של הפה הגדול.
כל הצועק - מפחד
ברגע שבא מישהו וקורא תיגר על רגב, היא מנסה לברוח מהתביעה ומחפשת מקלט אצל החסינות הפרלמנטרית. אתם מבינים? לה מותר לתבוע את האזרח - אבל היא ביקשה לשלול את הזכות שלו לתבוע אותה. ואנחנו מדברים על השרה שלא מפסיקה לנהום ולצרוח על שוויון. כולם שווים, אבל רגב שווה יותר. יש לה, כך חשבה, חסינות.
מן המפורסמות הפסיכולוגיות שככל שאדם צועק יותר - כך הוא קטן ומפוחד יותר. זו מירי רגב. הרוח והצלצולים הם תוצאות של פחדיה ורגשי הקיפוח.
בעניין בוכריס
לפני כמה ימים כתבתי כאן נגד העליהום על המתלוננת נגד תא"ל אופק בוכריס. עכשיו אני מבקש להזכיר שכישלון במכונת אמת אינו תחליף להרשעה, וגם מהצד השני לא בהכרח הוכחה לאמת.