פרופ’ שלי צליל / צילום: אריק סולטן
אני מסתכל במיקרוסקופ על תא לב בודד של חולדה שפועם במה שנראה לי כמו קצב משביע רצון. לוקח לי זמן לעכל את העובדה שהתא ממשיך לפעום כשבוע אחרי שהוצא מהגוף, אבל לפני שאני מצליח להכיל את העובדה המהממת הזו, אני רואה משהו מרשים אפילו יותר: על משטח, במרחק עצום במונחים של תא - כמאה אלפיות המילימטר - מונח תא לב מת. אחרי משהו כמו רבע שעה מתחיל התא המת לפעום. ולא סתם לפעום - לפעום בסנכרון מושלם עם התא השני. בלי זרם חשמלי ובלי שום מגע. הוא פשוט מתחיל לפעום. וזה מפעים.
איך הם עושים את זה? אנחנו יודעים שהתאים בגוף שלנו מתקשרים זה עם זה. עד לאחרונה הנחנו (אני אוהב להשתמש בלשון רבים כשזה מגיע למדע) שהם עושים את זה בצורה חשמלית - כלומר שולחים זרמים זה לזה - וגם בצורה כימית, על-ידי חומרים שמשוחררים מתא אחד ונקלטים בתא אחר. בשתי הדרכים האלה עובדים רוב התרופות והטיפולים. אבל מה שאני רואה שונה לחלוטין - לא חשמלי ולא כימי. זה קורה באמצעות השפעה מכנית בלבד, כלומר: התא מגיב לשינויים מכניים בסביבה שלו, כלומר לעיוותים (דפורמציות) שיוצר התא הפועם על המשטח שעליו הוא מונח. התא השני קולט את העיוותים ומתחיל לפעום גם הוא.
אני מופתע, אף שידעתי שאני בא לראות בדיוק את זה. ועדיין. פרופסור משנה שלי צליל, מהפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, מרוצה לראות אותי כל-כך מרוצה. בכלל, נדמה שהיא מרוצה באופן די קבוע. ואיך לא, כשאת עושה בדיוק את מה שאת אוהבת ואפילו מגיעה איתו להישגים מרשימים.
לפני כחודש הצליח צוות חוקרים שפרופסור משנה צליל (אני שואל מה זה ה"משנה" - עניין פורמלי שאומר שהיא טרם קיבלה קביעות) עומדת בראשו, להכתיב לתאי לב את הקצב שבו הם יפעמו באמצעות השפעה מכנית בלבד. המחקר התפרסם בכתב העת היוקרתי Nature Physics ועורר לא מעט גלים.
לא זו אף זו: ההישג הגדול יותר של צליל וצוותה היה שהם הצליחו לייצר מעין תא מכני מלאכותי שגרם לתא אחר לפעול - מה שהוכיח סופית שלא מדובר בתקשורת בין-תאית המבוססת על חשמל או על כימיה, אלא במכניקה בלבד (מכניקה: תחום שעוסק בתנועה ובהתנהגות גוף כאשר מופעל עליו כוח, ובהשלכות על הסביבה).
איך הם עשו את זה?