אחרי המכוניות האוטונומיות, הבתים החכמים והמחשוב הלביש, הטכנולוגיה פוזלת אל עבר קטגוריה חדשה ומרתקת: אוכל. וכרגיל באומת הסטארט-אפ, להיי-טק המקומי יש דריסת רגל משמעותית בתחום, המכונה בפשטות פוד-טק (food-tech).
בתעשיית המזון (ובקרנות ההשקעה הגדולות), כבר מבינים היום שרק תאגידי מזון שישכילו להטמיע טכנולוגיות חדשות ומתקדמות כאלה, יוכלו לייצר ערך מוסף חדשני, משופר ומעודכן לצרכן המודרני (ובעיקר המערבי).
המודעות הגוברת בעשור האחרון למזון בריא ולא מעובד, הרגולציה המחמירה בעולם למען סחר הוגן, והדלדול במשאבי טבע ובחומרי גלם - הביאו לדרישה הולכת וגוברת למוצרי מזון שיעמדו בכל האתגרים הללו. הנה כמה מהפיתוחים הישראלים המעניינים.
ג'יני (ווייט אינוביישן)
ארוחה בקפסולה
שנת 2015 הייתה שנה מרתקת עבור מעריצי סדרת הסרטים "בחזרה לעתיד". זוהי השנה העתידית שאליה מגיעים מרטי מקפליי ודוק בראון משנות ה-80. במבט לאחור, העתיד כפי שהצטייר אז נראה מקסים ומגוחך כאחד - עם המון דמיון והרבה מאוד פיתוחים שפוספסו (למשל, האינטרנט והסמארטפונים). אחת הטכנולוגיות שמופיעות בסרט הזה היא אריזה קטנה מאוד (בגודל כף יד) של פיצה האט, שמכניסים למיקרוגל מיוחד והיא הופכת למגש פיצה משפחתי.
כמעט עשור לאחר מכן, סרט עתידני נוסף הציע את ההמצאה הזו, כאשר כוכבת האלמנט החמישי מרוקנת נוזל אל תוך קערה, מכניסה אותה למיקרו מיוחד, ומוציאה אותה אחרי כמה שניות כשהיא מאכלסת עוף צלוי ענק.
קשה להאמין, אבל בישראל הפכו את הרעיונות הפנטסטיים האלה למציאות: קבלו את ג'יני - מכונה הדומה למכונות האספרסו הביתיות, שמכינה ארוחות שלמות מתוך קפסולות קטנות.
מאחורי היוזמה עומדים דורון מרקו (46), איילת קרסו (40) ופרופ' דן אריאלי (המפורסם בעיקר בזכות ספרו "לא רציונלי ולא במקרה"). הרעיון נהגה לפני כשנתיים, ובימים אלה מסתיים הייצור ההמוני של המכונות הראשונות שישווקו. נכון להיום, המכונה יודעת להכין כ-45 מאכלים שונים, כמו סופלה שוקולד, מקושקשת עם גבינה וירקות, אורז עם ירקות, סלט קינואה, וגם קווקר שיוצר ספציפית עבור רשת גדולה בארצות הברית.
המכונה עובדת על טכנולוגיה המכונה "פריז-דריי": המרכיבים הטבעיים בקפסולות מיובשים בהקפאה ויש להם חיי מדף של עד שנתיים ("מוציאים מהאוכל את הנוזלים ואז הוא שומר על הערכים התזונתיים שלו", מסבירה קרסו). המכונה מחממת את האוכל ומוסיפה מים, מערבבת, אופה, ובתוך פחות מדקה יוצאת מנה טרייה ללא חומרים משמרים. "הקינואה אמיתית", מתגאה קרסו, "גם האספרגוס, הברוקולי, כל הירקות לחלוטין טבעיים ומוכנים לאכילה. עברנו מבחני טעימה שהיו הצלחה גדולה. בהמשך, אנחנו מתכננים שבין ג'יני למשתמש עצמו תהיה תקשורת מלאה והיא תעזור לו גם בדיאטה, באכילה נכונה - התאמה אישית פרסונלית לפי הצרכים של אותו בן אדם".
איפה המיזם עומד היום?
"יש לנו מפעל אחד שמייצר את ג'יני ומפעל נפרד שמייצר את המזון לקפסולות. שני המפעלים ממוקמים בצפון הארץ, ואף על פי שזה לא פשוט בכלל, וקיבלנו הצעות אטרקטיביות מהרבה יצרנים בינלאומיים, התעקשנו לייצר רק בישראל.
איך הגעתם לרעיון?
"במקור, ווייט אינוביישן החלה את דרכה כחברה של מחקר ופיתוח למוצרים שונים עבור חברות מקומיות ובינלאומיות, במטרה להציע טכנולוגיות שיוזילו להן את העלויות. באחד הבריינסטורמים שלנו ישבנו במשרדים שלנו ברשפון בשעה עשר בלילה וגווענו ברעב. לא היה לנו מה לאכול, ואני, חובבת מושבעת של מדע בדיוני, אמרתי 'תארו לכם שהיה לנו פה פוד-רפליקייטור, שמים קפסולה ואחרי שתי דקות היה יוצא אוכל'. צחקנו על זה, על אוכל בריא לעומת מהירות וטעם, ומפה לשם אמרנו, רגע, אנחנו חברה של מחקר ופיתוח שטוענים שאנחנו יודעים להביא בשורה ולעשות את הבלתי אפשרי, אז למה לא בעצם?
"אז בדקנו את השוק ופיתחנו את האב-טיפוס, הצגנו את העוגות של ג'יני בהקשר חברתי, וכולם שאלו מאיפה הן וסיפרנו על הרעיון. זו הייתה חשיפה ראשונית לאנשים, וגילינו שבאמת עלינו על משהו. מאז החלטנו למכור את כל שאר הפרויקטים עבור שאר החברות והתמקדנו רק בג'יני. בסך -הכול עובדים כעת בחברה כעשרה אנשי צוות, לא כולל האנשים שעובדים במפעלים".
כמה כסף הושקע בפיתוח?
"הרבה, והכול פרטי. אנחנו חברה פרטית, ללא משקיעים חיצוניים, כי יש לנו חזון שאנחנו מאוד קנאים אליו. יש לנו המון תוכניות גם להגיע למדינות עולם שלישי, לעזור בשינוע של מזון, חזון מאוד ברור שלאו דווקא ייראה עין בעין עם משקיעים חיצוניים". בשלב הראשון התכנון הוא להשיק מכונות לבתי עסק בלבד, במודל B2B (עסק לעסק). "נתחיל עם ג'יני בכל מיני רשתות מזון בעולם ואחר כך במשרדים", אומרת קרסו. "יש לנו כרגע עשרות אלפי הזמנות".
כמה זה יעלה?
"המכונה עצמה תעלה כמה מאות דולרים. לגבי הקפסולות אני עדיין לא יכולה לומר, אבל המחירים יהיו נוחים. אנחנו לא מנסים להתיימר להביא אוכל רק לעשירון העליון. מחירים תחרותיים לכל שוק".
מה לגבי מתחרים?
"היו ניסיונות לעשות אוכל דרך הטכנולוגיה של התלת-ממד, אבל בגלל שכולם הלכו לכיוון הזה נדרש הרבה זמן להמתין לאוכל. אין אף אחד שלקח את זה לכיוון שאנחנו לקחנו".
SCiO (קונסיומר פיזיקס)
מהפכת השקיפות
אתם הולכים עם עגלת הסופר, עוברים בין המדפים, מסתכלים על הרכיבים התזונתיים של המוצרים הארוזים, בודקים מה בריא יותר, מה בריא פחות, מה עלול להכיל חומרים שאינם טובים לכם - אבל כשאתם מגיעים למדפי הירקות, הלחמים הלא ארוזים או המעדנייה - דממה. קשה לדעת.
בדיוק בשביל זה הומצא ה-SCIO, סוקר ידני המזהה את ההרכב התזונתי של כל מוצר מזון שאליו הוא מכוון. כמה פחמימות, כמה שומנים, חלבונים, מים ועוד. המוצר כבר נמצא בשוק, והוא נמכר ב-250 דולרים. המכשיר מכיל מקרן זעיר שמקרין אלומה המתקרבת באורכי הגל שלה לזה של אינפרה-אדום. חיישן מנתח את האור שחוזר, והאינטראקציה בין אור לחומר מאפשרת לאלגוריתמים להבין מה יש בפנים. הנתונים מועברים לסמארטפון בתקשורת בלוטות', ואפליקציה מנתחת אותם ומציגה תוצאות בתוך כמה שניות.
קונסיומר פיזיקס, שפיתחה את המכשיר, הוקמה לפני כחמש שנים והגיחה לתודעה הציבורית לפני כשנתיים, כשהייתה אחת החברות הישראליות היחידות שגייסו מיליוני דולרים (2.76 מיליון) דרך אתר מימון ההמונים קיקסטארטר, לאחר שקבעה יעד של 200 אלף דולרים בלבד.
בקמפיין כיכב סרטון שבו הופיעו המייסדים דרור שרון ודמיאן גולדרינג, כשהם מכוונים את החיישן הקטן לעבר תפוח, ומודדים את כמות הקלוריות והסוכרים בו בהדמיה גרפית. "בקיקסטארטר תמכו ברעיון כ-13 אלף איש מ-140 מדינות, כולל אפגניסטן ועיראק", מפרט שרון. "בזכות ההצלחה של הגיוס שם התמקדנו בתור התחלה במפתחים. יש לנו כיום למעלה מ-1,500 מפתחים בשישים מדינות".
פרט לבדיקת ההרכב התזונתי של המוצרים, לטכנולוגיה של החיישן שימושים פוטנציאליים רבים נוספים: "במקביל לפודטק, המפתחים עובדים על תרופות, תוספי תזונה, רפואה סינית, חקלאות, ויטמינים, תרופות, קוסמטיקה, בדים וטקסטיל ועל חומרים לבנייה, דלקים ושמנים לרכבים", מפרט שרון.
מהם היעדים?
"ראשית, לחזור כמה שיותר מהר לכל הצרכנים שתמכו ברעיון בקיקסטארטר ולשלוח להם את הסנסורים. שנית, הכרזנו לפני כחודש על שותפות עם חברת אנלוג דיווייסס האמריקאית (ADI), המתמחה בייצור המוני של רכיבים כמו שלנו, ואנחנו מקווים שכבר ב-2017 אפשר יהיה לייצר חיישנים קטנים מספיק כדי להיכנס לסמארטפונים, ואז הצרכן הסופי יוכל להוריד את האפליקציה ולהשתמש דרכה בחיישן".
Valiber
הכפית שמתרגמת טעמים
יש אנשים שיודעים לתת תשובה מפורטת, עד רמת המיליגרם, לשאלות כמו "כמה סוכר?", או "איך את/ה אוהב/ת את הקפה?". אבל ישנם כאלה שעדיין מחפשים, ובשבילם המציאה חברת Valiber כפית מיוחדת, המאפשרת למדוד טעמים במזון ובמשקאות.
"לעתים קרובות מדי, העדפות הטעם שלנו נקבעות מראש על-ידי התעשייה", מספר יובל קליין, 55, מייסד ומנכ"ל החברה. "אני מחפש דרך שבאמצעותה אנשים יוכלו להבין ולתקשר את מידת המתיקות שבה הם אוהבים משהו, ובנוסף לאפשר לאנשים להכין משקאות בהתאם להעדפות הטעם שלהם. אני, למשל, מאוד אוהב מיץ פטל, אבל אני לא יודע איך להכין אותו בכל פעם בדיוק באותו הטעם. משם זה התחיל".
למכשיר, שכרגע נמצא בשלב האב-טיפוס, יש סקאלה מיוחדת המכונה Val (ואל אחד שווה ערך במתיקות ל-3.4 גרמים של סוכר לבן בליטר אחד של מים, בטמפרטורה של 20 מעלות צלזיוס). כדי לאפשר לכל אחד להבין את העדפות המתיקות שלו, לחברה יש מאגר נתונים עם פירוט רמת המתיקות של אלפי משקאות קלים ומיצים. "כשמתרגמים את זה להבנת המציאות, אז המתיקות של מיץ תפוזים סחוט טבעי למשל, בסולם ואל, היא 27. מיץ תפוחים - 32. מיץ ענבים אדומים - 42. דיאט קולה - 33".
זה גם תקף למשקאות בחו"ל?
"בהחלט. בשלב מסוים, למשל, הזמנתי קוקה-קולה ממקומות שונים בעולם. שלחתי אותם למעבדה וחישבתי את התוצאות לפי הסקאלה של ואל, וגיליתי שהיא לא אותו הדבר: בספרד - 35, ביפן - 31, ובארץ - 32. על-פי קוקה-קולה, בכל מקום בעולם היא מתאימה את עצמה לטעם הקהל. הזירו, אגב, הוא בעל מתיקות של 23".
מהם היעדים?
"המטרה היא שעל כל הבקבוקים בעולם יהיה כתוב כמה הם מתוקים בסולם ואל. והדבר הבא הוא מד שיהיה מסוגל לבדוק חמיצות, מליחות, מתיקות, רמת מוגזות, אפיצות - מכשיר אחד שישמש לכול. תארי לך שעל בקבוק יין יהיה כתוב לך כמה הוא יבש, כמה הוא מתוק, כמה הוא חמוץ. אנחנו מצפי ם שבהמשך כל בלנדר, למשל, יכלול בתוכו את הטכנולוגיה המדידה, וכשתרצי לקנות קפה בשדה התעופה, תבקשי אותו במתיקות 12, כי כבר יש שפה".
כמה כסף הושקע עד היום בפיתוח?
"כ-400 אלף דולר מאנג'לים פרטיים. בימים אלה אנחנו לקראת גיוס והחברה מחפשת 3 מיליון דולר. בקרוב נכריז על שיתוף פעולה עם חברה סינית גדולה".
Ripple Maker (Steam CC)
כותב בקפה
המיזם של Steam CC הישראלית לוקח את טרנד מדפסות התלת-ממד לעולם הקפה, באמצעות מדפסת משלו: ה-Ripple Maker היא מכונה המאפשרת להדפיס מסרים על הקצף של הקפה. לב? עלה קטן? אמנות הקפה עולה שלב.
את הרעיון הגו אייל אליאב ודני לביא, שני מעצבי מוצר שחזרו מארצות הברית, יחד עם המנכ"ל יוסי משולם, שחזר לארץ לפני שלוש שנים אחרי שהות של 13 שנים בסינגפור ובסיליקון ואלי (שבהן כיהן כסגן נשיא של חברת מרקורי ואחר כך כבכיר ב-HP).
"לקוח ההשקה הראשון שלנו היה לופטהנזה", משולם מספר. "משם המשכנו לעשרות לקוחות בניו יורק ובערים נוספות בארצות הברית. כעת אנחנו מאוד מרוכזים בשוק האמריקאי ובקרוב נתרחב לשווקים חדשים, ביניהם לישראל".
איך זה עובד?
"ה'דיו' של ריפל מייקר הוא תמצית קפה ומשטח הציור הוא הקצף של הקפוצ'ינו, של הלאטה או של הקפה ההפוך. בתוך המכונה יש נוזל עשוי מפולי קפה, שרשמנו עליו פטנט, ושאיתו אנחנו מציירים על כוס הקפה ברזולוציה מאוד גבוהה. למדפסת יש אתר עם מגוון ציורים מוכנים ואפליקציה לסמארטפון שבעזרתה ניתן לשגר אליה תמונות מהגלריה הפרטית שלכם או מהרשת. קפה, אגב, הוא בין הדברים הכי מצולמים באינסטגרם".
כמה זה עולה?
"מחיר המכונה מתחיל מ-1,000 דולר, והתוכניות החודשיות 85 דולר".
כמה כסף הושקע בפיתוח?
"כמה מיליוני דולרים. הרעיון נולד לפני הרבה זמן, פותחו ונרשמו פטנטים, ולפני שנתיים בדיוק, אחרי שהושלם הגיוס בהובלת הקרן של בני לנדא, החברה התחילה בפיתוח. מאז עשינו סיבוב נוסף עם קרן BGV. כולנו גרים פה, כל הפיתוח נעשה פה, והשיווק בארצות הברית".
סטייק צרצר
אם אין לחם, תאכלו חגבים
בצלו של החשש ממשבר מזון עולמי, פועלות כיום ברחבי העולם אלפי חברות בתחומים שונים, המחפשות דרכים לשפר את המזון הקיים ולהמציא זנים חדשים במטרה להגדיל את ייצור המזון עבור האנושות. כזו היא חברת הסטארט-אפ סטייק צרצר, המפתחת גידול מתועש של חגבים כמקור לחלבון בריא וזול.
"הרעיון נולד בשני מקומות שונים", משחזר דרור תמיר, מנכ"ל החברה ואחד משלושת היזמים. "הפעם הראשונה הייתה לפני 25 שנים, בראש של חנן אביב, שהבין שחרקים הם העתיד של המין האנושי - לא רק במזון אלא גם באספקה של חומרים; ואצלי בראש לפני שנתיים, כשהבנתי, תוך כדי טיפול בבעיות של השמנת יתר אצל ילדים, עד כמה מהותי המחסור בחלבון.
"כשהתחלתי לחפש פתרונות, נולד הרעיון לפתח מקור חלבון אלטרנטיבי, ואז הצטרף אליי בן פרידמן עם הידע שלו באבקות חלבון ובתזונה. כשהסתובבנו בשוק הישראלי, כולם דיברו על אביב כאל האיש שצריך לפנות אליו. התקשרנו, ואחרי שיחה של דקה וחצי היה ברור לנו שהשלמנו את הסבב והקמנו את החברה".
למה דווקא חגבים?
"חרקים יכולים לשמש לשתי מטרות עיקריות בתחום המזון: להאכיל בני אדם ולהאכיל בעלי חיים. מניתוח של חרקים אכילים לבני אדם, ויש קרוב ל- 1,900 מינים כאלה, מצאנו את החגבים כמעניינים ביותר. ראשית, למעלה ממיליארד בני אדם אוכלים חגבים כחלק מהתזונה היומיומית שלהם; במדינות מסוימות, כמו אוגנדה, מקסיקו, תאילנד ויפן, הם אפילו נחשבים למעדן תאווה. שנית, יש להם אחוז שומן נמוך והטעם שלהם יחסית ניטרלי. שלישית, כי יש להם ההרכב התזונתי הטוב ביותר: מעל 70% חלבון, והשאר שומן, אומגה וכל המרכיבים הטובים, והסיבה האחרונה היא שלחגבים יש היכולת להתלהק ולהתקבץ לקבוצות, וזה בדיוק מה שאתה מחפש לצורך גידול מתועש".
המיזם נולד לפני כשנתיים, והחברה התמקמה במושב תנובות. גידול החגבים מתקיים באליפלט בצפון, מהסיבה שאביב, המכהן כסמנכ"ל הפיתוח, מתגורר באזור.
"במקביל להפחתה משמעותית לעלויות בגידול, אנחנו גם משפרים משמעותית את ההרכב התזונתי שלהם", מסביר הלמן. "החגבים הם צמחונים, והחוכמה היא למצוא את הירק שזול לגדל אותו ושנותן ערכים תזונתיים טובים, ובמחקר שלנו זיהינו כמה אלטרנטיבות כאלה מאוד מבטיחות. זה נשמע פשוט, אבל זה מאוד מורכב. שמות גדולים כמו ביל גייטס ומארק קיובן השקיעו בחוות צרצרים בארצות הברית".
כמה כסף הושקע?
"עד עכשיו פעלנו רק מכספים פרטיים של היזמים. את רוב הכסף השקענו בזמן העבודה עצמה ובשימוש בתשתיות ממיזמים קודמים שלנו. אילו הייתי צריך לכמת, זה כ-500 אלף דולר. בימים אלה אנחנו משלימים סבב גיוס גדול של משקיעים, כ-400 אלף דולר. כיוון שלאחרונה כבר הגענו ליכולת גידול מסחרית, בכסף הזה נקים בצפון הארץ חווה ראשונה מסוגה בעולם לגידול חגבים, שתאפשר לנו במחצית השנייה של השנה לייצא לארצות הברית".
אין בעיות כשרות?
"אחד המינים שאנחנו מגדלים הוא היחיד שיכול להיות כשר: בתנ"ך, בספר ויקרא מצוין שחרגולים, חגבים וארבה הם כשרים. אבל זה מותנה גם בשימוש, אז אנחנו עובדים עם פרופ' ארי זיפוטובסקי, שאמון על החזרת מאכלים כשרים למסורת, ופרופ' זהר עמר ביצע זיהוי מדויק של אחד המינים, כך שנוכל לקבל עליו אישור כשרות".
איפה תהיו בעוד חמש שנים מהיום?
"חברה שיש לה פה בישראל עשרות דונמים של חממות שמגדלות חגבים ומפיצה אבקות חלבון לארצות הברית, לאירופה ולמזרח, עם הקמה של חממות באפריקה ובאסיה כדי לספק למקומיים חגבים טריים".
MakeMyPlate
ללמוד מהצלחת
אפליקציות דיאטה יש למכביר, אבל רבים משומרי המשקל נתקלים לעתים בשיטות חישוב מסובכות, הנשענות על קריאת הערכים התזונתיים שמופיעים על אריזות המוצרים, וכתוצאה מזה - בלא מעט תסכול.
כאן נכנסת "מייק מיי פלייט", הצלחת הווירטואלית של אלין קופרמן, 36, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית. "הרעיון נולד ב-2011, כשבאוניברסיטה התמקדתי בתחום של אינטרנט והשפעה על ערכים, ובמקביל הלכתי לדיאטנית והתבקשתי למלא טופס של יומן אכילה. במקרה, נחשפתי באותו זמן לסרטון באינטרנט של בית תמחוי, שרואים בו ילד מול צלחת ריקה, וכשאת שולחת סמס עם תרומה הצלחת מתמלאת לו. במקום הזה עשיתי את החיבור, ומשם זה התחיל להתגלגל".
אז מה זה בעצם?
"בהתחלה עבדנו על קונספט של 'פוד דיארי', יומן תזונה, בממשקים יותר חווייתיים ופשוטים להבנה. היום הכלים שלנו עוזרים לצרכנים להבין איך הצלחת שלהם אמורה להיראות".
כיום האפליקציה מכילה שבע תוכניות דיאטה שונות, עם צפי לתוכניות נוספות, שנעשו בשיתוף דיאטנים ואנשי בריאות בכירים. הדיאטות השונות מתחלקות על-פי קטגוריות כמו "ללא גלוטן", "צמחוני", "נשים מניקות" ועוד.
אחרי שנרכשת תוכנית הדיאטה מהאפליקציה (חלקן בחינם, וחלקן בתשלום חד-פעמי של 10 דולרים), כל המנות לאותו היום מוצגות בה באופן ויזואלי, כשכל מנה מותאמת באופן אישי לצרכים של תוכנית הדיאטה שבחר/ה המשתמש/ת: "אם את לא אוהבת משהו את לוחצת על המוצר, והמערכת מוצאת לך משהו מתאים במקומו", מסבירה קופרמן. "אנחנו מציעים גם הרבה אופציות למי שמתלבט, ויש הרבה מיקס אנד מאץ' שעדיין ישמור עליו בתוך הדיאטה".
נוסף על כך, לכל דיאטה יש לייב צ'אט, סוג של רשת חברתית פנימית שניתן להתייעץ בה גם עם תזונאית שזמינה בצ'אט לשאלות כל הזמן; והאפליקציה מציעה ממשק של למעלה מחמישים רשתות של מסעדות, שבהן היא ממליצה מה להזמין מהתפריט בהתאם לתוכנית".
מתחרים?
"שוק הדיאטה עמוס מתחרים, אבל אין אף אחד שמביא היום את החוויה הויזואלית שלנו או את הקונספט של תוכניות הדיאטה מאנשי מקצוע שבלעדיות רק לנו".
האפליקציה הושקה רשמית במאי 2015, וכיום כבר יש לה למעלה ממאתיים אלף משתתפים: "השתתפנו בתוכנית האצה, ויש לנו משקיעים פרטיים בארצות הברית; כעת יוצאים לסיבוב גיוס ראשון".
עלה עלה
חקלאות מסביב לשעון
ישראל, ממציאת הטפטפות, ידועה בעולם כמעצמה של טכנולוגיה חקלאית. וחברת 'עלה עלה', המספקת גידולים ופיתוחים חדשניים של פירות וירקות, נשענת בדיוק על המוניטין הזה. השירות שמציעה החברה הוא בעצם מענה לגחמות הכי מוזרות של השפים במסעדות: ירקות אסייתיים נדירים, עלעלים ופרחי מאכל, פטריות מיוחדות. הכול נקטף בדיוק בשנייה הנכונה ומגיע לצלחת בשיא הטריות.
'עלה עלה' כוללת כיום 350 גידולים חקלאיים שונים לאורך השנה, חלקם עונתי וחלקם רציף. כחצי מהם מגודלים בחברה, וכחצי מגדלים חקלאים אחרים עבור החברה. לפי החברה יש לה כעשרים-שלושים מוצרים בלעדיים.
"קל להישאר באיזורי הנוחות של אותם גידולים סטנדרטיים", מספר יובל הלמן, 38, אחד משני מייסדי החברה. "פחות נוח לגדל מוצרים שאתה לא בטוח שיהיה להם שוק. אבל החדשנות היא גם בגידול גידולים שהם לא בעונה שלהם בעזרת טכנולוגיות חדשניות, כמו למשל לגדל ליים כל השנה, באופן רציף".
הרעיון נרקם לפני כשבע שנים, כאשר הלמן וגדעון בלינסקי, גם הוא בן 38, שירתו יחד במילואים. בלינסקי הוא דור שלישי של חקלאים בעמק חפר שפנה להיי-טק, והלמן בעל תואר שני בייעוץ ארגוני.
"עלה לנו הרעיון להקים חברת פרימיום קטנה לירקות, על בסיס המשק של ההורים של גדעון", משחזר הלמן. "משם התחלנו ועשינו את כל הטעויות האפשריות של חברים ועסקים. בסוף זה עסק משפחתי מורחב שהנשים שלנו מעורבות בו, חברים, בני דודים ובני משפחה נוספים, עם כל המורכבויות שבזה. מצד שני, יש לזה הרבה יתרונות כי כולנו מחויבים לזה".
יעדים?
"נתקדם תוך כדי תנועה", אומר הלמן. "אילו היית שואלת אותי לפני כמה שנים אם אני רואה את עצמי עומד בשדה ומנהל איתך שיחה על פוד טק וחדשנות בקולינריה ובחקלאות, שום סיכוי שזה היה עובר לי בראש. אנשים שפוגשים אותי מתקופת הלימודים ושואלים מה אני עושה ואני אומר חקלאי, מיד שואלים אם זה אורגני, כי זה ההסבר היחיד להסבה כזו, ואני עונה: לא. סתם כי זה טעים".