"חוץ מוועדת גרמן לא עשית כלום במשרד הבריאות", הטיח לפני כמה שבועות שר הבריאות יעקב ליצמן בקודמתו בתפקיד יעל גרמן (יש עתיד). "אני צריך לתקן עכשיו נזקים של שנתיים, ואני לא יודע איפה להתחיל", אמר בדיון שהתקיים במליאת הכנסת. "בגלל כבודך אני לא אמנה כאן את כל מה שהרסת במערכת הבריאות. שגרמן לא תבלבל לי את המוח כאילו משרד הבריאות בראש דאגותיה. רק להביך את הממשלה, זה מה שהיא רוצה", הוא סיכם.
ליצמן צודק בדבר אחד: גרמן באמת לא עשתה הרבה מעבר לעבודת הוועדה שבראשה היא עמדה, ואולם אף שליצמן לעולם לא יודה בזה, ועדת גרמן היא הוועדה החשובה והאפקטיבית ביותר מאז ועדת שושנה נתניהו, שהוקמה ב-1990 וסללה את הדרך לגיבוש חוק ביטוח בריאות ממלכתי 4 שנים לאחר מכן. כמו ועדת נתניהו, ובניגוד לוועדות רבות שקמו מאז, ועדת גרמן השפיעה ועוד תשפיע ישירות על הציבור בהיבט הכלכלי, הצרכני והשירותי.
נכון, חברי הוועדה, מנכ"ל משרד הבריאות והשרה עצמה, עסקו רוב הזמן בענייני הוועדה - מעל שנה, בקדנציה שנמשכה בקושי שנתיים. אבל דווקא בגלל התארכות הדיונים והשורה הארוכה של הנושאים שנדונו בהם, הפכו המלצות הוועדה והרעיונות שעלו בה לסוג של "מפת דרכים". אפילו ליצמן בכבודו ובעצמו - גם אם השם "גרמן" לעולם לא יעלה על שפתיו בהקשר הזה - אימץ כמעט את רוב העקרונות של מפת הדרכים הזאת. חלק מרצון וחלק בשל התעקשות מוצדקת מצד משרד האוצר.
בראש העקרונות של ועדת גרמן ניצבת ההבנה שגם אם יושקעו מיליארדים רבים, לא ניתן לחזק את המערכת הציבורית ללא ריסון מקביל של המערכת הפרטית והתמריצים שמניעים הן את קופות החולים, הן את החולים עצמם והן את הרופאים להעדיף אותה. הצד של החיזוק כולל יותר משאבים עבור קיצור תורים לניתוחים, בין היתר באמצעות העסקת שורה של רופאים בכירים במודל "פול-טיימר", המעניק להם שכר של כ-60-100 אלף שקל בחודש תמורת ויתור על פרקטיקה פרטית והקדשת יותר שעות למערכת הציבורית.
הצד של הריסון כולל בין היתר רפורמה בביטוחי הבריאות הפרטיים שמונעת כפילות יקרה ומיותרת, איסור תשלום ישיר בין מטופל למטפל גם במסגרת הפרטית וביטול מה שמכונה "מסלול החזר" שמאפשר לבחור רופא גם אם אינו כלול ברשימת המומחים של הביטוח.
לכל זה ליצמן הסכים, ואף יותר מזה: בניגוד לנטיית לבו, ורק בזכות הבטחה של מאות מיליוני שקלים מצד אגף התקציבים, הוא נתן ידו ל"חוק הצינון" שאמור להיכנס לתוקף לאחר שיפרסם תקנות בעניין. החוק הזה קובע כי רופא לא יורשה לטפל באופן פרטי בחולה שבו פגש קודם לכן במרפאה ציבורית, אלא אם כן עברה תקופה של חצי שנה לפחות. החוק הזה לא הופיע בהמלצות ועדת גרמן, אבל הרוח של ו ודאי נשבה שם בחדר הישיבות.
חלום השר"פ
באופן אירוני, גם גרמן לא העלתה על דעתה שכך יתפתחו הדברים. למעשה, גרמן רצתה במקור תוצאה אחרת לגמרי. היא כנראה לא תודה בזה לעולם, אבל היא הקימה את הוועדה הזאת כדי להגשים את חלומם הרטוב של מנהלי בתי החולים הממשלתיים הגדולים: לאפשר להם לספק שירותי רפואה פרטיים, או בשם המקוצר: שר"פ. גרמן נפגשה איתם בביתה בהרצליה מיד עם כניסתה לתפקיד, ולימים הם נשבעו כי היא הבטיחה להם שהשר"פ ייכנס במלוא תפארתו.
אלא שהוועדה הזאת הלכה ופיתחה דינמיקה משלה, הרוב לטובת השר"פ הפך מהר מאוד לתיקו שגם הוא נותר בעירבון מוגבל. חברי הוועדה וגם גרמן בתוכם עברו תהליך של ממש, שעיצב את אותה מפת דרכים שפורסמה ביוני 2014. שר"פ לא היה בה, למגינת לבם של כמה ממנהלי בתי החולים. חלקם חשו כל כך נבגדים, עד שנהגו לצאת מהאולם שאליו היא נכנסה.
מלבד העיקרון המרכזי של חיזוק המערכת הציבורית בצד ריסון הרפואה הפרטית, המלצות ועדת גרמן כללו בשורות חשובות ברמה הצרכנית. כך, למשל, וזה כבר יצא לפועל, נקבע שפעם בשנה לכל הפחות יפרסם משרד הבריאות את זמני ההמתנה לכל סוגי הניתוחים ובכל בתי החולים. הפרסום הזה איפשר לראשונה לציבור להשוות בין בתי החולים ולהיווכח בפערים ביניהם: אם בבית חולים אחד המתינו כמה חודשים לניתוח מסוים, בבית חולים אחר עברו את הניתוח שבועיים בלבד מהרגע שנקבע להם התור.
המלצה אחרת, שעדיין לא אומצה, קבעה כי קופות החולים יחויבו להעניק למבוטחיהן את האפשרות לבחור את בית החולים מתוך 3 חלופות, ולפחות אחת מהחלופות היא מה שמכונה "בית חולים על", כלומר אחד מ-6 בתי החולים הגדולים בארץ: סורוקה, איכילוב, שיבא, בילינסון, הדסה ורמב"ם. אם מישהו יבטיח לקרוא לזה "רפורמת ליצמן", יכול מאוד להיות שגם ההמלצה הזאת תאומץ בקרוב.
הבשורות הצרכניות הבולטות שיצאו מוועדת גרמן
1. לפחות פעם בשנה משרד הבריאות מחויב לפרסם את זמני ההמתנה לניתוחים של כל בתי החולים.
2. התשלום למנתח פרטי ייעשה רק מול בית החולים ולא מול הרופא.
3. חברות הביטוח מחויבות לשווק פוליסה אחידה לבחירת מנתח ולייעוץ, וכיסויים נוספים יימכרו בנפרד וללא כפל ביטוחי.
4. בתי החולים יזכו למשאבים נוספים כדי לקצר את התורים לניתוחים, בין היתר באמצעות העסקת רופאים במודל "פול-טיימר" שמעניק להם שכר גבוה במיוחד תמורת ויתור על פרקטיקה פרטית.
5. קופות החולים יחויבו לאפשר בחירה של 3 בתי חולים, כאשר לפחות אחד מהם נמנה עם 6 הגדולים ביותר (המלצה שליצמן עדיין לא אימץ).